בס"ד כסלו תשע"א
בין אדם לחברו – הרב דודי ליבוביץ, הר"מ של אביתר בכיתה ז'.
לזכר תלמידי האהוב אביתר ז"ל.
עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר.
עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו!
את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה:
מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא ט"ז) - עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר,
עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו [משנה יומא ח, ט]
בהשקפה ראשונה, יכולה הבחנה זו שבמשנה – בין עבירות שבין אדם למקום לבין עבירות שבין אדם לחברו, להתפרש כהבחנה טכנית גרידא. שכן, כשמתכונן האדם ליום הכיפורים, ומבקש שהקב"ה יסלח לו ביום זה על חטאיו – בזה כבר סיים לרצות את זה שחטא נגדו בעברות שבינו לבין המקום, היינו: את הקב"ה.
לעומת זאת, בעברות שחטא כנגד חברו, לא נשלמה בקשת הסליחה שלו עד שימחל לו הנפגע העיקרי מעברות אלו – חברו.
גם דרשת ר' אלעזר בן עזריה, המבוססת לכאורה על הצרוף "חטאתיכם לפני ה'" [החורג מהפיסוק טעמי המקרא] – עוסקת בכפרת יום הכפורים בלבד, ואין היא מוסרת הבחנה כללית בין שני סוגי העבירות, ובוודאי לא בין שני סוגי המצוות – מצוות שבין אדם למקום- כתפילין, סוכה, שופר וכד', ומצוות שבין אדם לחברו- כצדקה, פריקה וטעינה, לקט שכחה ופאה וכד'.
הבחנה מצומצמת זו, עולה לכאורה גם מסיפור בלוריא הגיורת:
תא שמע: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם +דברים י+ אשר לא ישא פנים, וכתיב +במדבר ו+ ישא ה' פניו אליך. נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך. ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חברך. הכא נמי, כאן - בעבירות שבין אדם למקום, כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו. [בבלי ראש השנה, יז ע"ב]
ברם, בעיון נוסף, נדמה שחז"ל רצו לחנך אותנו כאן להציב את ההקפדה והזהירות ביחס ל"בין אדם לחברו" בראש סולם העדיפויות, אף לפני התחום של "בין אדם למקום".
לצורך העניין, די אם נשווה את הניסוח במשנתנו:
"בין אדם למקום יוה"כ מכפר, בין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר! עד ש.. "
לניסוח במשנה הקודמת:
"חטאת ואשם ודאי מכפרין. מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה, ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יום הכפורים ויכפר".
והרי גם אצלנו יכולה הייתה המשנה לומר: "יום הכפורים מכפר עם ריצוי חברו" או: "יום הכפורים תולה עד שירצה את חברו".
גם בעלי מחשבה ומוסר, העמידונו על הצורך בהקדמת הזהירות ב"בין אדם לחברו" ל"בין אדם למקום", ונלחמו בתפיסה ההפוכה. שכן, מטבע הדברים, קל יותר לאדם להקפיד ולהתהדר בדקדוקי מצוות, אך הרבה יותר קשה להיזהר מלצער חבר, או לבקש את מחילתו.
דורשי רשומות אף היו נוהגים לדקדק במימרה: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי" וללמד: "לעולם יהא אדם – קודם עליך להיות בן אדם, ורק אחר כך: "ירא שמים וכו'".
בדרך צחות אף דרשו את הפסוק: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" – ואנשי סדום היו רעים וחטאים = זה לזה, אבל זה לא הפריע להם להיות: "לה' מאד" – היינו: מקפידים מאד במצוות שבין אדם למקום – ובכן, הריהם אנשי סדום, הנוהגים במידת סדום!
לביסוס נוסף של עקרון זה, נעיין עתה במספר פרשיות בתנ"ך, בהם האסוציאציה הראשונה העולה בנו למקראם מביאה אותנו לתחום של בין אדם למקום – צניעות, והנה המקרא מדגיש בהם דווקא את העוול במישור של בין אדם לחברו:
1. יהודה ותמר
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:
הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ: (בראשית לח)
לכאורה היה מקום לצפות, שבהתוודותו יזכיר יהודה את התנהגותו הלא-צנועה בהליכתו אל הקדשה (והרי הוא מודע היטב לשלילה שבדבר – כדבריו לעיל: "תקח לה [=את הערבון] פן נהיה לבוז"), כמו גם את צביעותו בזה שהוא עומד לשרוף את תמר על מעשה שהוא עצמו לא חף ממנו.
ברם, בדבריו מעלה יהודה על נס דווקא את הפגיעה האישית שלו בתמר – בין אדם לחברו – הקודמת להליכתו לקדשה, ולתכניתו לשרוף את כלתו חיים, ובזה הוא מוצא את אשמתו:
היא, תמר - סמכה עלי, חמיה. בכל השנים שחלפו היא ישבה עגונה וציפתה לקיום הבטחתי כשיגדל שלה.
גם כעת, למרות שהיא נתונה בסכנת חיים, ועומדת להישרף על לא עוול בכפה בידי האשם האמיתי - אני!, אין היא מבזה אותי ברבים אלא שומרת על כבודי ורק רומזת לי: "הכר נא, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה".
לעומתה, אני - לא עמדתי בדיבורי, התעלמתי מרגשותיה ולא קיימתי את הבטחתי כלפיה: "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני"!
- "צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני"!
2. יוסף ואשת פוטיפר
וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:
אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: (שם, לט)
אף כאן, מנמק יוסף את סירובו להיענות לניסיונה של אשת פוטיפר להכשילו בעבירה בחששו לפגוע בבעלה:
הוא סומך עלי בעיניים עצומות, אין הוא בודק אחרי, והוא אף חולק כל מה שבידו איתי, אחרי שהעלה אותי לדרגתו ומעמדו.
רק דבר אחד השאיר אדוני לעצמו – אותך. איך אוכל להיות כפוי טובה, לשבור את אמונו ולקחתך לעצמי?!
אם אעשה רעה גדולה זו – הרי בזה, בכך שאפגע בו – אחטא לא-להים!
וברש"י על אתר: ויהי יוסף יפה תואר -כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו.
אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך?! אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וגו' - כל מקום שנאמר אחר סמוך:
הנה גם רש"י, בתארו את הרקע להתרחשות האמורה, מדגיש דווקא את ההיבט של בין אדם לחברו: התעלמותו של יוסף מרגשותיו של יעקב אביו, אשר יושב ומתאבל עליו.
3. דוד ובת שבע
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד:
וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ:
וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ:
וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ:
וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה ..
וַיִּשְׁלַח יְקֹוָק אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ:
לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד:
וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת:
וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו:
וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְקֹוָק כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת:
וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל:
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל:
וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה:
מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת הָרַע <בעינו> בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: (שמואל ב, יא-יב)
זה לעומת זה, מציב התנ"ך לנגד עינינו את אוריה ודוד:
אוריה – בגדלות נפש, מסרב לרדת אל ביתו בעוד חבריו בשדה המלחמה,
ומנגד, דוד – גוזל לעצמו את אשתו היחידה של חברו הגיבור – הלוא היא: 'כבשת הרש'!
הוא פוגע באוריה, בנוטלו את חייו ואת אשתו, ובזה הוא מבזה את דבר ה' ועושה הרע בעיניו!
שמא לכך בדיוק כיוונה התורה בכפלה את תיאור הבא על אשת איש שדינו מוות:
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ - מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת: (ויקרא, כ)
הוי אומר: עליך למות כי לקחת דבר ששייך לאחר, פגעת ברעך!
ואף באזהרה שקדמה לעונש:
וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ: (שם, יח)
לסיום החלק העיוני של המאמר, נזכיר את נבואת ישעיהו המפורסמת בדבר דרכי הצום.
אף ממנה עולה אמירה נוקבת, השוללת תשובה של הסתגפות חיצונית, חסרת תוכן של תיקון חברתי:
הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיקֹוָק:
הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: (ישעיהו נח)
יזכנו הקב"ה לתקן דרכינו ברוח הדברים האמורים, או אז נזכה לקיום ההבטחות:
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְקֹוָק יַאַסְפֶךָ:
אָז תִּקְרָא וַיקֹוָק יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: (שם)
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי א-להים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים ... וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ,
זֶה יְקֹוָק קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ: (שם, כה)
אביתר ז"ל
נער חכם אחד כתב פעם:
אם תחפש באדם - מלאך, לא תמצא. אם תחפש במלאך - אדם, לא תמצא. אבל אם תחפש באדם – אדם, תמצא מלאך!
אצלך אביתר, לא היה שום צורך לחפש.
כל מי שפגש אותך, ובוודאי מי שהכירך, מיד ראה בך: אדם – מלאך!
אדם – בזה שמעולם לא פגעת בחבר, תמיד שמרת על כבוד חבריך ומוריך, תופעה שאין להקל בה ראש בגיל זה,
ויחד עם זה – מלאך טוב, מאיר פנים לכל, שלא יחמיץ הזדמנות לעזור לחבר, מתנדב ראשון לכל משימה.
אין בדבריי אלה כל מליצה. ב"ה זכיתי ללמדך שנה תמימה, ומעיד אני שהדברים אמת לאמיתה, בחינת 'מקצת שבחך' בלבד.
מאביך, יבדל"א, שמעתי על קידוש השם שלך, בתפילתך בבית הכנסת, באהבת התורה ושקידתה – היינו: בין אדם למקום.
תכונות אלו תמיד השתדלת להצניע, "שייף עייל שייף נפיק".
אך את הקפדתך המיוחדת על "בין אדם לחברו" – כאמור, הן ב'סור מרע' והן ב'עשה טוב', לא הצלחת להסתיר, והרי היא מופת ודוגמא לכולנו.
אצלי פשוט שהחכם שאמר: 'ומתלמידיי יותר מכולם', התכוון לתלמידים כדוגמתך – חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין!
יהיו דברי התורה לעילוי נשמתך,
נא היה מליץ טוב בעד הוריך, משפחתך וכל אוהביך – תהי נשמתך האהובה צרורה בנפשנו לעולם!
בטעינה...