המלצות ממשפחות שחוו שכול ואובדן ,לניחום אבלים:
מה אפשר להגיד, ומה כדאי שלא להגיד, כשבאים לנחם אבלים.
הרבה מהמנחמים המבקרים בשבעה, מתוך כוונה טובה ודאגה כנה אומרים ו/או עושים דברים, שלא רק שאינם מנחמים, אלא אף פוגעים ומכבידים על האבל.
בכללים הבאים ננסה להפריד בין דברים שאפשר לומר /לעשות, ובין דברים שלא כדאי לומר/ לעשות בביתו של אבל.
אם אינך בטוח – עדיף לשבת ולשתוק...
לעתים לא לעשות כלום, פשוט לשבת ולהיות עם האבל עדיפים על מילים ומעשים שעלולים לפגוע.
כמובן שחשוב לגלות רגישות לכל אבל ואבל ולהתאים את התגובות לצרכיו , כיון שדרכי התגובה משתנות מאבל אחד לשני.
כל אדם רוצה וצריך דברים שונים בשביל לעודד אותו.
יש מי שירצה שתקשיבו לבכי שלו. אחרים ירצו שתנסו לשפר את מצב רוחם.
המסורת היהודית מסייעת לנו, ונותנת כמה הנחיות: אל תפתחו בשיחה עם האבלים, הניחו להם לפנות אליכם. תנו להם לדבר אם הם רוצים, או שפשוט תנחמו אותם ע"י נוכחותכם לידם. הניחו להם לקבוע את הטון ואת הקצב של השיחה.
הילחמו בנטייתכם למלא את השתיקה במילים.
ביכולתך להטות אוזן, לתת כתף בשביל להישען עליה, או להציע חיבוק חם. ולעיתים קרובות זה בהחלט מספיק בשביל לעודד.
אפילו אם הביקור כולו עבר בשתיקה, לפני שיוצאים מבית האבלים אומרים את מילות הנחמה הבאות:
"מן השמים תנוחמו" או: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד."
במשפט זה מתייחסים אל ה' בשם 'המקום'. כשמשתמשים במושג זה, אומרים לאבל שה' נמצא בכל מקום, שאנחנו נמצאים בתוכו – כאן ובעולם הבא.
הנפטר עדיין מחובר אליך, משום שאתם יחד כלולים בתוך 'המקום'.
ישנו פרוש נוסף (פרושו של הרב צאבח ז"ל): המקום שהנפטר נמצא בו - גן עדן, הוא ינחם אתכם.
"בתוך שאר אבלי..." מילים הכוללות את כל עם ישראל, ואומרות שאנחנו בני משפחה אחת.
יש בעם אנשים שרחוקים מאיתנו יותר, ויש שקרובים אלינו יותר, אך בכל אופן, אובדנו של כל יהודי הופך את כולנו לאבלים.
המילים "ציון וירושלים" מדברות על האבל הקולקטיבי על חורבן בית המקדש בירושלים - נקודת המרכז של הקשר בין העם היהודי לאלוקיו.
הנה כמה דוגמאות לדברים שלא כדאי להגיד לאבל:
"מה שלומך?" (לא כל כך טוב, כנראה.)
"אני יודע איך אתה מרגיש." (לא, אתה לא. כל אדם חש את האובדן אחרת.)
"אני מבין את הכאב שלך" - (כאב לא מבינים. כאב מרגישים, חשים ולמעשה רק מזדהים איתו. )
"לפחות הוא חי חיים ארוכים." (חבל שלא יותר ארוכים).
"הזמן עושה את שלו" – ( לפעמים הזמן רק מעצים את הכאב.)
"תתעודד – תוך כמה חודשים תכיר מישהי חדשה!" (היא/הוא איבדו זה עתה את חלקה השני של נשמתם!)
"בואו נדבר על דברים שמחים." (פעם אחרת, אולי.)
"מצווה על המת להישכח מן הלב" - (נשמע אפילו יותר גרוע שכולם ישכחו את המת במקום לזכור אותו כפי שהיינו רוצים...)
"זו דרכו של עולם" - (לפעמים זו לא דרכו של עולם.)
" זה רק הולך ונהיה יותר קשה" "הזמן לא עושה את שלו" "את עוד לא יודעת מה מחכה לך" - זה ממש לא הזמן לייאש את האבלים.
"נסה לא לחשוב על זה." - משמעות ההצעה הזאת , למעשה, היא שראוי לשכוח את יקירינו המנוחים. הם היו מעדיפים שהחיים יבגדו בזכרם, על מנת לחסוך מעצמם שיחות לא נעימות.
משפטים ה"נשענים על המקורות" כמו:
"הוא נפטר כנשמה מושלמת כי לא היתה לו הזדמנות לחטוא" - חבל שלא היתה לו גם הזדמנות לעשות מצוות...
"ה' רצה אותו קרוב אליו"- ראשית, מנין לך מה ה' רוצה? שנית, אמירה זו יש הופכת את ה' למין ישות אגואיסטית, שמחוללת טרגדיות בעולם הזה כדי לגייס אנשים משורותיו לנבחרת השמימית שלו.
"הוא הגיע לעולם לחיים קצובים". "הוא סיים את התיקון שלו בעולם." או: "הוא היה גלגול נשמה" - נחמו כבני אנוש ולא כאלוקים שיש לו סיבה והסבר לכל דבר.
משפטים שמנסים להוכיח ולהחזיר בתשובה:
"ה' נתן לך סימן. עליך להתעורר בתשובה" , "ה' מנסה אותך. תעמוד בניסיון" -
באת לנחם את האבל ולהשתתף בצערו. אל תשמש לו כמוכיח.
קלישאות ריקות מתוכן כגון:
"החיים נמשכים", "עוד תתאושש", "תודֶה על מה שיש לך", "הצער יעבור", ו"כל החיים לפניך". - כל הביטויים האלה מפחיתים מחשיבותו של האֵבל, במקום להעריך את כובד הצער.
דברים שלא כדאי לעשות
אף פעם אל תתווכחו על שום דבר עם האבל. אף פעם! תשאירו את זה בחוץ. לפחות חכו עד שהשבעה תסתיים.
אל תנסו להסיט את השיחה לכוונים אחרים. - למשל דיבורים על מזג האוויר או על פוליטיקה. זה הזמן של האבל לכאוב ולדבר על יקירו. לא ממש מעניין אותו מה קורה בחוץ. הקשב לו. אל תיבהל מבכי.
אל תדברו על עצמכם. - גם אם שאלו אותך לשלומך, זה היה מתוך נימוס. השבעה היא המקום האחרון בעולם שבו מתאים לדבר על עצמכם, גם אם אתם הטיפוסים הכי מעניינים בעולם.
כמו כן, לעיתים אנשים מכבידים על האבל בדיבורים על צרותיהם בשעה שהוא זקוק לתשומת ליבם.
דברים שאפשר לעשות:
דבר על הנפטר - אם הכרת אותו ספר עליו. ספר גם חוויות מצחיקות. אבלים נאחזים בכל סיפור על יקירם. במיוחד סיפורים שלא ידעו עליו.
אם לא הכרת את הנפטר בקש מהאבל לספר עליו- איזה מין אבא/אימא/בן/בת הוא היה? איך היו ימיו ושעותיו האחרונים?מה גרם למותו?
הקשב הקשב והקשב בתשומת לב, בעניין, שאל שאלות והבע רגשות.
עיין באלבומים - בקש לראות תמונות, זה פותח שיחה ומאפשר לאבל לספר ולהשתפך על יקירו, שוב- אל תיבהל מבכי ומצער. גם אם נזכרים בצחוק או בחיוך זה בסדר.
בקשו מהאבל לתאר את הזמנים היפים בחיי הנפטר.
כיצד ועל מה הוא היה רוצה שיזכרו אותו? באיזה אופן אתם תזכרו אותו?
קבלו על עצמכם מעשה טוב או הנהגה טובה לזכר הנפטר וספרו לאבל על כך.
ודאו שמישהו אחראי לארגן כיסאות, לנקות, לכוון את התנועה, לקבל משלוחים וכו'.
מישהו צריך להיות מפקח ראשי וסדרן.
דברים שאפשר לומר:
"אנחנו איתך"
"אנו אוהבים אותך"
"אם אתה רוצה לדבר, אני פה בשבילך"
"שה' יתן לכם כוח"
"שתראו רק שמחות מעכשיו"
הצע עזרה:
"איך אוכל לתמוך בך?"
"מה אוכל לעשות בכדי לעזור לך?"
"מה היית רוצה ממני כעת?".
לעולם אל תניחו שהאבל דאג לעשות כל דבר שהוא. האבלים מנותקים וחסרי חוש התמצאות. אל תחשבו כך. האבלים שקועים במחשבותיהם. הם אולי זקוקים לקניות, לעזרה בשליחויות קצרות, להסעות, לשליחת מכתבים, לניהול כמה שיחות טלפון דחופות, לטיול עם הכלב, להחלפת חיתול לתינוק וכו'. מי מכבס, ומי שוטף את הרצפה וחדרי השירותים?
כל אלה תפקידים חשובים. האבלות שוחקת מבחינה גופנית, והם יושבים רוב שעות היום עם המבקרים.
יש אבלים שמתביישים לבקש עזרה או לנקוב בדבר הספציפי שהם צריכים. לכן אם אתה רואה שיש לך במה לעזור. עשה ואל תשאל. הניחו ששום דבר לא נעשה. אל תשאלו "יש משהו שאפשר לעשות?" אלא פשוט עשו משהו.
יש כלים? שטוף אותם. הילדים מנדנדים? רכז אותם למשחק וכד'
הכן לו ארוחה מפנקת. הגש לו אותה . מזוג לו עוד כוס שתייה. הרבה פעמים אבלים מסתובבים בלי לאכול, כי כולם חשבו שהם בטח אכלו. לעיתים הם נותרים מיובשים רק כי היו עסוקים בלדבר עם אנשים.
לעיתים יש לדאוג גם למנוחתו של האבל ולהגביל את שעות הביקור. הצער כמו גם ההתעסקות בצער, גוזלים כוחות פיסיים ונפשיים רבים. והמצב מחייב מנוחה, כדי שלא יתמוטט.
לאחר השבעה:
הכאב לא נעלם. אל תצפו שתחושת הקלה תציף את האבל לפתע פתאום, או שהעצבות תתנדף כהרף עין. זה לוקח זמן. לכן, היה עם האבל לאורך זמן. אם הינך חבר קרוב תהיה לצידו, תתקשר, תבוא לבקר, תזמין אותו אליך, תוציא אותו למפגש חברים או לבית קפה. לפעמים לא מספיק רק לומר "אני איתך" או "אני חושב עליך". יש להיות איתו באמת.
כשאתם רואים שהאבלים לוקחים שוב חלק בחיים, התייחסו אליהם באופן מתחשב. שימו לב תמיד לאבלים. הם עדיין ירצו לשוחח על האובדן שלהם. ההרגשה שנשארים פתאום לבד לאחר השבעה, היא תחושה נוראית, אפילו לאנשים מופנמים מטבעם. בלו באופן אישי עם האבל לאחר השבעה, רק בשביל להיות איתו. החזרה למצב הטבעי יכולה לקחת שנה או יותר.
יש אנשים שחוששים לדבר עם האבל לאחר השבעה. לא יודעים כיצד לגשת. האם לדבר על המקרה או להתחיל בנושאים אחרים? לפעמים אנחנו נרתעים מהאבל בייחוד באבדן של בן, לא יודעים מה להגיד? איך להתקרב ומתנתקים, אח"כ כבר קשה ולא נעים לחדש קשר לכן היה טבעי. החיים ממשיכים ואנו ממשיכים אותם לצד הכאב. אך שגרת החיים נמשכת.
נסה להיות סבלני, גם כאשר בלבך אתה תוהה: " כמה זמן הוא עוד מתכוון להיות שקוע באבל שלו?", או: "כמה פעמים אני עוד אמור לשמוע את זה?". הרבה יותר קל לסכם את הכאב של האחר, כאשר לך יש פרספקטיבה שכרגע אין בידו.
תזכור שאתה לא עובר את מה שעובר עליו.
אל תבהל ואל "תקפא" כשהוא מזכיר את הנפטר בשיחת חולין. אל תמהר להעביר נושא. יקירנו נמצא בליבנו כל הזמן. יש לנו מה לספר עליו ,ואפשר להקשיב, גם אם זה לא יום האזכרה השנתית שלו...
ואם כבר מדברים על אזכרות , אז נכון שזה גם מפגש של כל החברה שמזמן לא התראו, אך אנא כבדו את המעמד.
אם מועבר שעור, גם אם הוא לא ממש מעניין אתכם. הימנעו מלהתעסק בדברים אחרים. עשו זאת לכבודו של הנפטר ולכבוד משפחתו. זה הזמן לשוב להסתכל על תמונות ולדבר על הנפטר. תנו לנו לגיטימציה לדבר על יקירנו ולזכות להתעניינות אמיתית בחזרה.
שעורו של הרב דוד מוריה בנושא: "איך לא מנחמים אבלים".
השעור הועבר באזכרה במלאת שלושה חודשים לפטירתו של אביתר.
בטעינה...