סיום מסכת מגילה ע"י אביעד אביבי נ"י אחיו התאום של אביתר ז"ל - במלאת שלוש שנים לפטירתו.
מסכת מגילה כשמה כן היא עוסקת בענייני מגילה וענייני פורים.
העניין האחרון במסכת עוסק בקריאות התורה של כל חג וחג.
דין זה שכל קריאה תיקרא בזמנה נלמד מהפסוק :
"וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" ,
ומיד לאחר מכן מובאת דרשה על הפסוק הנ"ל:
משה תיקן שישאלו וידרשו בעניינו של יום,
הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג .
כלומר שמשה תיקן שישראל ילמדו וידרשו הלכות כל חג בזמנו.
דרשה זו לכאורה לא קשורה כלל לכל מהלך הגמרא שלמדנו?!
על כך אומר רש"י, שמדובר שמשה לימד את הדין הזה באותו החג שהוצרך . וההוכחה לכך, שהפסוק הנ"ל לכאורה מיותר, כי הרי כל התורה ניתנה מסיני ולא רק המועדים מסר ה' לעמ"י !?
לכן דורשים שמשה לימד את הדין הזה שדורשים בהלכות החג בחג, בחג. כלומר את הדין שצריך ללמוד את הלכות פסח בפסח לימד משה לעם ישראל בפסח. הדין ללמידת הלכות עצרת בעצרת לימד משה בעצרת וכו'...
מסקנת הגמרא היא, שבכל חג לומדים ההלכות של אותו החג.
מסקנה זו סותרת, את ההלכה הידועה לנו,
שדורשים בהלכות הפסח 30 יום קודם החג. ולא בחג עצמו.
על כך עונים הרשב"א וראשונים נוספים, שמעיקר הדין צריך אדם ללמוד את הלכות פסח שלושים יום קודם החג .
ומה שחידש להם משה רבנו על פי ברייתא זו, היא במקרה, שהתעוררה שאלה לאדם בעניין החג באמצע החג והוא צריך לשאול את רבו .
אזי, ההוראה היא, לדיין או לרב, להקדים תשובות לשאלות על החג, משאלות שאינם קשורים לחג .
דבר נוסף ניתן ללמוד מעיון בברייתא :אם נשים-לב הברייתא מזכירה רק שלושה רגלים ולא ראש השנה ולא יום כיפור.
שכן הדין של למוד הלכות שלושת הרגלים אינן נוהגות אלא בזמנן של כל רגל.
מה שאין כן בר"ה ויום כיפור, היות וכל עניינם הוא חיפוש במעשים ותיקון המידות. ולכך אין מועד מיוחד, אלא כל השנה הוא זמנו , ולכן לא כתבה הברייתא את ראש השנה ויו"כ. כחגים שצריך ללמוד בהם.
דהינו עבודה על המידות נדרשת כל השנה ולאו דווקא סמוך לחג מסוים .
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן] עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן] אזכרה שנתית במלאת ארבע שנים לפטירתו של אביתר בטביעה בטיול סיום מסכת חגיגה לע"נ אחי היקר והאהוב אביתר אביבי ז"ל בן אורית ואבנר הי"ו
מסכת חגיגה עוסקת ברובה בדיני קורבן חגיגה הקרב בשלשת הרגלים .
הפרק הראשון עוסק בדיני העלייה לרגל ובקורבנות הקרבים בעת העלייה, כגון: עולת ראיה ושלמי שמחה.
הפרק השני עוסק ברובו במדרשים והגדתה על בריאת העולם ומעשה מרכבה .
הפרק השלישי מדבר על דיני טומאה וטהרה וההבדל בין קודש לתרומה, שכן האדם צריך להיטהר על מנת לעלות לרגל ולהקריב קורבנות .
בסוף הפרק השלישי הגמרא עוסקת בסוגיה הדנה בדיני טומאתם וטהרתם של כלים במקדש כגון השולחן והמזבחות .
אחד הדינים העיקריים הנלמדים בסוגיה הוא שכאשר כלי מצופה, הוא מקבל את דין הציפוי לענייני טומאת וטהרת הכלי. כלומר הכלי מקבל את דין הציפוי. לדוגמא: שולחן עץ המצופה אבן אינו נטמא אלא טהור כדין האבן, למרות שהשולחן עשוי מעץ, שכן מקבל טומאה .
בסוף המסכת מביאה הגמרא שתי מימרות :
המימרה ראשונה, היא הגדת בעניין "אש הגיהינום ", אשר לא ברור הקשר שלה לנושאי המסכת. אולם המימרה השנייה שגם עוסקת ב"אש הגיהינום " נותנת לנו את הקשר לנושאי המסכת.
המימרה ראשונה,
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר תלמדי חכמים אין אור של גיהינום שולטת בהן ק''ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו תלמדי חכמים שכל גופן אש דכתיב {ירמיה כג' - כט'} הלא כה דברי כאש נאם ה' על אחת כמה וכמה .
המימרה השנייה:
אמר ריש לקיש אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב. כמה שנים אין האור שולטת בו. פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון דכתיב {שיר השירים ד-ג} כפלח הרמון רקתך אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך) על אחת כמה וכמה.
המימרה הראשונה מובאת בשם רבי אלעזר שאומר שאין אש גיהינום שולטת בתלמידי חכמים והוא לומד זאת מק"ו מסלמנדרה שהיא תולדת האש, ואין היא ניזוקה ממנה .
כך גם תלמידי חכמים אשר מלאים בתורה, אשר נמשלה לאש. בירמיה "הלא כה דברי כאש נאם ה'" לא נזקים מאש הגיהינום .
המימרה השנייה מובאת בידי ריש לקיש, שאומר, שאין אש הגיהינום שולטת בפושעי ישראל, והוא לומד זאת מק"ו ממזבח הזהב.
כמו שמזבח הזהב, שלמרות עובי ציפוי הזהב דק מאוד, ובכל זאת מקריבים עליו קטורת, ולא נגרם למזבח שום נזק, כך גם פושעי ישראל, אשר מלאים במצוות כרימון. שנאמר בשיר השירים "כפלח הרמון רקתך אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך" שלא ינזקו מאש הגיהינום .
כלומר הגמרא עושה אנלוגיה בין טהרה לזהב כשהמוטיב המשותף הוא, ציפוי.
דהינו, שוב אנו למדים על היחס לציפוי. הציפוי מגן על הפנים . ברגע שהציפוי חסין לטומאה. אזי כל הכלי מוגן וטהור . כדוגמת שולחן העץ המצופה אבן שאינו מקבל טומאה. כך גם המזבח העץ מוגן בזכות ציפוי הזהבמהאש . והמסר הוא, שאפילו פושעיהם של ישראל. מוגנים מאש הגיהינום . למרות שיכלנו לחשוב שהם ביסודם פושעים וחוטאים וע"כ לא ינצלו מאש הגיהינום. בא
ריש לקיש ומחדש לנו שפושעיהם של ישראל מלאים מצוות כרימון וזוהי השכבה הדקה של הזהב המצפה את מזבח העץ ומגנה עליו מפני אש הגיהינום .
תמיד מלמדים אותנו כמה חשוב הוא הפנים, היסודות האיתנים ובצדק שהרי היא מעלת הצדיקים .כפי שמלמדת אותנו המימרה הראשונה של רבי אלעזר .
אך אל לנו לזלזל בציפוי שיודע גם להגן על הפנים, שלא חסין בפני הטומאה והאש.
יהי רצון שיהיה חלקנו כנחלת הצדיקים שכל גופם אש . ונזכה להרבות במצוות ומעשים טובים לעבודתו יתברך .
שיהיו דברים אלו וסיום מסכת חגיגה לעילוי נשמתו הטהורה של אחי התאום אביתר ז"ל. "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד ". תהא נשמתו צרורה בצרור החיים . אמן "הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת חגיגה וְהֲדַרַך עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת חגיגה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת חגיגה וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי
יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוהינו ואלוהי אַבוֹתֵינוּ שֶׁתְהֵא תּוֹרַתְךָ אוּמוּנִתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶה ותְהֵא עִמָנוּ לעוֹלָםהַבָּא. חַנִינָא בַּר פַּפָּא, רַמִי בַּר פַּפָּא, נַחְמָן בַּר פַּפָּא, אַחַאי בַּר פַּפָּא, אַבָּא בַּר פַּפָּא, רַפֽרַם בַּר פַּפָּא, רָכִיש בַּר פַּפָּא, סוֹרְחָב בַּר פַּפָּא, אַדָא בַּר פַּפָּא, דָרוֹ בַּר פַּפָּא."
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהינוּ, אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ כּוּלָנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כּוּלָנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ.
"מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי."
"יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ-- לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ."
לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם, חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמֽדֵנִי חֻקֶּיךָ. אמן אמן סלה ועד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוהינו ואלוהי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים.
אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר.
אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֱאמַר: 'וְאַתָּה אֱלֹהים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת--אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם; וַאֲנִי, אֶבְטַח-בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אלהי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרֽתַּנִי לְסַיֵים מַסֶּכֶת חגיגה, כֵּן תּֽעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מְסֶכְתוֹת וּסֽפָרִים אַחֵרים וּלְסַיֵימָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וּזְכוּת כֹֹּל הַתְנָאִים וְאָמוֹרָאִים וּתַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹא תָּמוּש הַתּוֹרָה מִפֽי וּמִפִי זַרְעִי עד עוֹלָם. וַיִתְקַיֵים בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ; וַהֲקִיצוֹתָ, הִיא תְשִׂיחֶךָ כִּי-בִי, יִרְבּוּ יָמֶיךָ; וְיוֹסִיפוּ לְּךָ, שְׁנוֹת חַיִּים.
אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד'.
ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה', יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם . יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ .בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן] לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, דעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]
סיום מסכת מכות לעילוי נשמת אחי אביתר בן אבנר ואורית ת.נ.צ.ב.ה אביתר, למד וסיכם בכתב ידו את כל המשניות של מסכת מכות כשהיה בכיתה ז, לע"נ בוגר ישיבת "חורב" אשר נפל בעת שירותו הצבאי.
מסכת "מכות" כשמה כן היא עוסקת ברובה בענייני המלקות והנענשים בהם. במסכת שלשה פרקים:
הפרק הראשון : "כיצד העדים נעשים זוממין" הפרק עוסק בעדים זוממים, ובעונשם של העדים הזוממים. "כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו" כלומר העדים מוזמים ואין העדות מוכחשת . וישנם מקרים אשר לא ניתן לקיים בהם את עונש של עדים זוממים, ועל כן לוקין 40 מלקות, שהם 40 חסר אחת.
הפרק השני : "אלו הן הגולין" הפרק עוסק ברוצח בשגגה אשר גולה לעיר מקלט, להוציא מקרה אונס אשר פטור מגלות.
גלות מכפרת דווקא אם מדובר בשגגה ואינה מכפרת לרוצח במזיד או קרוב למזיד.
3 . הפרק השלישי "אלו הן הלוקין" הפרק עוסק בעונש המלקות - על מה לוקים, כמה לוקים מהות המלקות וכיצד.
בערב זה של הגברת המודעות לבטיחות בטיולים, אני מוצא לנכון להביא את דברי התלמוד, בפרק שני אשר, דן בסוגי הרוצחים ואילו מהם גולים לעיר מקלט .
בתחילה מובא החילוק בין רוצח בשגגה אשר גולה לעיר מקלט לבין רוצח במזיד שנהרג .
בהמשך הגמרא מחלקת בין שלושה סוגים של רוצחים :
"רוצח בשגגה"
"קרוב לאונס"
"קרוב למזיד"
הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ו, הלכות א-ה, מסביר את ההבדלים בין רוצחים אלו.
"יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזה הוא שנאמר בו (שמות כא,יג): 'וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה', ודינו שיגלה לעיר מקלט וינצל כמו שבארנו."
רוצח בשגגה שעליו מדברת התורה שגולה לעיר מקלט "אשר לא צדה" כלומר רוצח זה הרג אדם ללא כוונה תחילה אך לא נזהר כראוי ולכן גולה לעיר מקלט.
וממשיך הרמב"ם "יש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו"
במקרה זה בניגוד לרוצח בשגגה הרגיל יש 'מאורע פלא' כלומר דבר בלתי צפוי שגרם לאסון.
לאדם לא הייתה אפשרות לצפות שיארע אסון, כי נהג בזהירות הנדרשת והמקובלת מאדם במצבים כאלה.
"ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה - מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור. ומה יעשה זה? ישב וישמור עצמו מגואל הדם."
אדם שלא נקט את אמצעי הבטיחות הראויים אינו זכאי להגנה של עיר המקלט.
עוונו חמור יותר מכך, ולמעשה דמו הפקר לגואל הדם. לזה אמנם אין רשות להרוג אותו, אבל אם הוא הרג אותו בזעמו הוא פטור על כך! מכאן, שהעונש החמור כל כך של גלות לעיר מקלט, ניתן לאדם שלא התרשל, ונקט באמצעי בטיחות סבירים, ובכל זאת, המקרה שקרה לא היה "אונס" או "פלא". הרמב"ם מביא שם דוגמאות שונות למקרים שנכנסים תחת כל אחת מהקטגוריות.
ניתן ללמוד מכאן שבעניינים של פיקוח נפש, נדרשים אמצעי בטיחות הרבה מעבר ל"סביר". נדרשת תמיד בדיקה נוספת, ערנות מוגברת, וחשיבה אפילו על דברים שהם בגדר "שגגה והעלמה גמורה". כך כותב הרב שלומי אלדר בדבר התורה של פרשת "מסעי" אשר מובאים באתר ההנצחה.
מוסיף הרב אלדר,
"ראיתי פעם שהרב נבנצל העיר על כך - מדוע יש כאן חומרה כל כך גדולה?
הרי כאשר מדברים על הלכות שבת, אפילו על עבודה זרה, דברים ששקולים כנגד כל התורה כולה - אדם שעבר עבירה בשוגג אינו חייב עונש חמור אלא קרבן חטאת בלבד.
ובנוסף, מקרים כאלה, אפילו אלה שמוגדרים כאן כ"שוגג קרוב למזיד", חלקם לא היו אפילו נחשבים שוגג בגדרים של הלכות שבת, ובהם האדם היה פטור מכל עונש.
חז"ל אומרים שהמחלל שבת או עובד עבודה זרה הם כגוי לכל דבר - אלו העברות החמורות ביותר בתורה, ובכל זאת, כאשר מדובר בשגגה, אין כאן התייחסות מחמירה כל כך,
לעומת הורג בשגגה שעונשו הוא מהחמורים ביותר, אפילו כאשר הוא נהג באחריות ובזהירות!?
אבל כל בר דעת מבין את התשובה לשאלה - כאשר האדם חוטא בשגגה בכל עבירה אחרת, הקב"ה יודע שהדבר לא היה במזיד, ולכן הכפרה היא בהתאם. העוון נמחל לו כאשר הוא לקח את העניין לתשומת לבו.
אבל אם חלילה תוצאות השגגה היו אבדן נפש - הרי שאת זה לא ניתן להחזיר חזרה.
כאן יש צורך להיזהר בכל צל צילה של שגגה או בכל ספק וספק ספיקא ואפילו הרחוקים ביותר, על מנת למנוע תאונה עם תוצאות נוראיות שכאלה. זו תשובה פשוטה וברורה, ובכל זאת, צריך לזכור את זה שוב ושוב.
לא נידע להיזהר עם לא נלמד את הלכות הדאורייתא אלו, של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ויתרה מכך, עלולים אנו לעבור רחמנא ניצלן, על האיסור של "לא תעמוד אל דם רעך".
נסיים במשנה האחרונה של מסכת מכות, שהיא אחת המשניות הידועות ביותר בש"ס, שכבר נהגו לסיים בה מסכתות.
"רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה, ומצות שנאמר (ישעיה מ"ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"
"וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אתת כמה וכמה שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:"
"הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת מכות וְהֲדַרַך עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מכות וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת מכות וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי
יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוהינו ואלוהי אַבוֹתֵינוּ שֶׁתְהֵא תּוֹרַתְךָ אוּמוּנִתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶה ותְהֵא עִמָנוּ לעוֹלָם הַבָּא.
חַנִינָא בַּר פַּפָּא, רַמִי בַּר פַּפָּא, נַחְמָן בַּר פַּפָּא, אַחַאי בַּר פַּפָּא, אַבָּא בַּר פַּפָּא, רַפֽרַם בַּר פַּפָּא, רָכִיש בַּר פַּפָּא, סוֹרְחָב בַּר פַּפָּא, אַדָא בַּר פַּפָּא, דָרוֹ בַּר פַּפָּא."
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהינוּ, אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ כּוּלָנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כּוּלָנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ.
"מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי."
"יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ-- לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ."
לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם, חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמֽדֵנִי חֻקֶּיךָ. אמן אמן סלה ועד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוהינו ואלוהי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים.
אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר.
אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֱאמַר: 'וְאַתָּה אֱלֹהים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת--אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם; וַאֲנִי, אֶבְטַח-בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אלהי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרֽתַּנִי לְסַיֵים מַסֶּכֶת מכות, כֵּן תּֽעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מְסֶכְתוֹת וּסֽפָרִים אַחֵרים וּלְסַיֵימָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וּזְכוּת כֹל הַתְנָאִים וְאָמוֹרָאִים וּתַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹא תָּמוּש הַתּוֹרָה מִפֽי וּמִפִי זַרְעִי עד עוֹלָם. וַיִתְקַיֵים בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ; וַהֲקִיצוֹתָ, הִיא תְשִׂיחֶךָ כִּי-בִי, יִרְבּוּ יָמֶיךָ; וְיוֹסִיפוּ לְּךָ, שְׁנוֹת חַיִּים.
אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד'.
ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה', יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם .
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ .בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]
לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, דעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]
בטעינה...
