זמן רב לא כתבתי לך מכתב, ואני מצטערת על כך שלא כתבתי לך עוד, ולא סיפרתי לך עד כמה אני אוהבת אותך.
אולי זה בגלל שאמרתי לך זאת בעל פה. אולי זה בגלל שחיבקתי אותך המון, ואמרתי: "אני אוהבת אותך" "אני גאה בך".
אולי זה בגלל השיחות הארוכות שלכם עם אבא, שהרגשתי שהוא אומר בהם בעצם הכל. לכן לא כתבתי.
אך עכשיו אני כ"כ רוצה לחבק אותך שוב, להריח אותך ללטף את שערך החלק – ואתה לא כאן...
לכן החלטתי לכתוב לך, ולספר לך כשהדף מוכתם בים של דמעות, עד כמה אנו מתגעגעים אליך, מסתכלים המון בתמונות שלך ובסרטוני הוידיאו בהם אתה צוחק ורוקד, או משחק וגולש בגלגיליות, או במילה אחת – חי!
אנחנו לא קולטים שלא נראה אותך שוב. נראה לנו מאד הגיוני שבקרוב תחזור מהטיול השנתי אליו נסעת...
הקבר והתכריכים לא מסתדרים עם דמותך המלאה חיים.
אבא חסר אותך קורא לך "גו'ני דדיש" (נשמה של אבא) איפה אתה?" כל דבר מזכיר לו אותך.
אילה פתאום באה אלי ובכתה ואמרה שהיא רוצה אותך, והיום היא כל הזמן באה ומחבקת אותי ומבטיחה שלא תעזוב אותי אף פעם...
אפרת ואביטל בוכות מגעגועים ומהבנה... ואביעד... אביעד בטח בוכה כי חלק ממנו חסר... החצי השני שלו...
הסברתי לכל הילדים שעכשיו, כשאתה נמצא תחת כנפי השכינה יש לנו פרוטקציה אצל הקב"ה, כי אתה יכול לבקש בשבילנו ישירות מה'.
אני רוצה לנצל עכשיו את הקרבה הזאת שלך לה', ולבקש ממך שתתחנן בפני ריבונו של עולם שלא ייתן לנו יותר צער. שלא יעמיד אותנו בניסיונות, ושיהיו לנו רק שמחות. שנתאחד ונתחזק, נפרח ונשגשג בכל התחומים. שנצליח ושנהיה בריאים ושנמלא את כל חובותינו בעולם הזה, אך נגיע לעולם הבא לאחר חיים ארוכים מלאים וטובים.
אני אוהבת אותך אביתרי שלי, נשמה שלי . תתחנן לפני הקב"ה שיזרז את הגאולה ותחזור אלינו בתחיית המתים מהר. הלוואי ונחגוג לך את הבר- מצווה יחד עם אביעד במקום לחפש איך להנציח אותך. אני לא צריכה הנצחות אתה בליבי לנצח.
הכאב עליך הולך ומתגבר. כ"כ הייתי רוצה להיות באותו טיול ארור ולהשגיח עליך בשבע עיניים. או אולי הייתי מעדיפה להשאיר אותך צמוד אלי.
לא ידעתי אביתר, לא ידעתי שלא ישמרו עליך. אני מבטיחה לך שאפילו לא חשדתי. הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה לבדוק יותר. סלח לי נשמתי. סלח לי.
בא אלי! חזור אלי!
אני מתחננת לפניך ריבון העולמים. החיה את בני ואני מבטיחה לשמור עליו יותר טוב.
אביתר, האצל עלינו מלמעלה את חוכמתך, את יופייך, את טובך ואת עדינותך. בקש מהקב"ה שישמור אותנו מכל עצב וצוקה. מכל צער ומחלה. די סבלנו.
שנראה מעתה ועד עולם רק שמחות.
אוהבת ומתגעגעת -
אמא.
המכתב נכתב עם פתיחת האתר
אביתר בני אהובי
חצי שנה עברה!!!!
כולם אומרים איך כ"כ מהר עברה חצי שנה?
אומר לך את האמת, אביתר שלי: בשבילי לא עברה חצי שנה כ"כ מהר.
בשבילי עברו שישה חודשים, חודש אחרי חודש, בכל חודש שלושים יום ובכל יום עשרים וארבע שעות, שעה אחרי שעה שאתה לא כאן איתנו.
יום רודף יום מלא בגעגועים אליך, מלא בדמיונות שאתה כאן, ואולי עוד מעט תפתח את הדלת ותכנס בחיוך.... ואולי אתה בכלל בחדר מכין שעורים, ולכן לא שומעים אותך.....
לילה רודף לילה מלא בחלומות שבהם אתה חי וצוחק מחייך ומחבק.... וכשמתעוררים בוכים על כך שהיה זה רק חלום.
בשבילי עברה הרבה יותר מחצי שנה, אביתר. הזמן שחלף נראה לי כמו נצח...
שיקרו לי אביתר. שיקרו לי כשאמרו שהזמן מרפא. הכאב דווקא מתגבר. קשה מנשוא. אני רואה אותך בכל פינה בבית, מציצה במחברותיך, שרק אתמול כתבת בהם. הדפים הריקים מחכים שתבוא ותמלא אותם.
חצי שנה זה ה- מ – ו – ן זמן. זה 180 ימים והם לא עברו מהר.
אני רוצה לעשות משהו למענך, אביתר. והלוואי שזה יעשה לך טוב. מעל הדפים הוירטואליים שאני עומדת לפתוח למענך יועלו דברי תורה, שעורים ומאמרים לעילוי נשמתך, ובכל פעם שמישהו יפתח ויקרא, יקשיב לשיעור או להספד שאומרים עליך – יהיה זה לעילוי נשמתך.
אני מקווה שתאהב את אתר האינטרנט הזה עליך. שתספר לכולם בשמים ותגיד: "ראיתם איזה אתר אינטרנט אמא שלי בנתה לי? ראיתם כמה ילדים ומבוגרים לומדים בזכותו?"
אבל אתה בוודאי תעשה את זה בדרכך האצילית והקסומה, העטופה בענווה עם רמיזה מלווה בחיוך השובה שלך.
אני מקווה שהאתר הזה יאחד את כל הגולשים בו סביבך. שפניך המחויכים ישאירו רושם על כל הצופה בהם, ויזכירו לכולם את קדושת החיים שלהם ושל אחרים.
הלוואי ויכולת לומר לי את דעתך על האתר. לא היה אכפת לי לקבל ממך אימייל קצר דרך עמוד "צור קשר".... גם בזה הייתי מסתפקת...
הלוואי ויכולת לספר לי מה שלומך? מה אתה עושה עכשיו? עם מי אתה לומד? האם אתה מציץ עלינו לפעמים?
מאד רוצה לעשות לך טוב ומקווה שהצלחתי ולו רק במעט.
אוהבת ומתגעגעת
אמא
המכתב נכתב לקראת מלאת שנה לפטירתו והוקרא באזכרה השנתית.
בס"ד
אביתר בן אהוב שלי
עברה שנה מאז נגעתי בך בפעם האחרונה. מאז ליטפתי את שערך,
מאז נפרדתי ממך לשלום בידיעה שתחזור הביתה
מלא חוויות ותעמוד ותספר ותשתף.
עברה שנה מאז שמעתי את קולך, מאז הקשבתי לדבר תורה שלך בשבת.
מאז סלסלת שירי בקשות, או סתם שירים של יום יום....
עברה שנה, והכאב כל כך חד, כל כך מוחשי
שנראה שרגעי השבר והאימה התרחשו רק לא מזמן.
היית איתנו בשנה החולפת. ראיתי אותך בכל פינה בבית.
ראיתי אותך יושב בשולחן שבת ומקשיב לדבר תורה של אבא.
ראיתי אותך חוזר מבית הספר יחד עם אביעד,
מניח את הילקוט בפינה ונכנס למטבח לספר איך עבר עליך היום.
ראיתי אותך משחק בסוני מחזיק את אופיר על הברכיים...
אבל – ראיתי גם את המצבה שלך ששמך זועק ממנה.
עמדתי ליד הקבר הקר, ולמזלי הרב לא האמנתי,
ועדיין איני מאמינה.
לא פעם נפתחת הדלת ואני מסובבת את ראשי ומחכה לראות אותך נכנס
עם התיק על הגב ושק השינה ביד. אבל אז אני נזכרת שהתיק ושק השינה
חזרו בלעדיך באותו ערב ארור.
גם אז היה זה יום רביעי ואני בכיתי ושאלתי: "אבל איפה אביתר?
למה הוא לא חזר מהטיול??" ועודני מחכה שתחזור.
חסרים לי דברים קטנים כמו לקרוא לך מהחדר כדי לטעום מאכל אהוב.
לקרוא לך שתעלה הביתה ולשמוע מלמטה את רעש הגלגיליות
ואת קולך הצוהל.
כבר שנה שאני קוראת לך בלחישה,
קוראת לך רק בליבי וקריאתי נותרת ללא מענה....
אני חולמת אותך לעיתים קרובות. תמיד אתה מחייך ויפה. כל כך יפה...
ותמיד אני מצטערת כשנגמר החלום והמציאות טופחת בפני.
אני מרשה לעצמי להמשיך לחלום אביתר. להמציא לחלום המשך משלי.
אני חולמת, אביתר, שקברך נעלם מחיי,
חולמת שהמצבה שלך מתנפצת לרסיסים ושהגעגועים נעלמים כי
אתה פה לצידי בני... ואתה צוחק ונושם ומעולם לא הלכת....
היה יום אחד השנה שבו הרגשתי בחסרונך יותר משאר הימים.
היה זה יום ששמחה ועצב שמשו בו בערבוביה.
בר המצווה של אביעד נ"י . ואף שידעתי שאתה איתנו,
מסתכל ומחייך ומאחל לו את הטוב ביותר,
היה קשה לראות את אבא ואביעד מצטלמים.
אבא מחבק ביד אחת את אביעד וידו השנייה ריקה ....
הגיעו המון חברים. חלקם המשיכו להגיע אלינו בשבתות.
לעיתים ממש הרגשתי שאתה יושב איתנו ומקשיב לתהילים.
וכל חבר שהגיע הביא איתו פיסה קטנה ממך.
איזשהו זיכרון ממך ושמץ של עידוד שזוכרים אותך.
גם השעורים שהועברו בכל חודש בישיבה הביאו איתם
דרישת שלום כואבת וצורבת ממך,
אך יחד עם זאת שמחתי שיש באפשרותנו לעשות משהו עבורך.
גם אם מדובר בשיעור של 45 דקות.
וידעתי שאתה נמצא שם. יושב בין חבריך ומקשיב לכל מילה.
נכנסתי לאתר שלך יום יום.
יש משהו עצוב בצפייה בסרטונים שלך. אך אני צפיתי בכל זאת.
יש בצפייה תחושה שאתה ממש כאן. שכמעט אפשר לגעת בך. ..
ואחרי רגעי ההתייחדות עם תמונותיך המאירות,
לא הפסקתי לחפש איך לשפר ואיך ליפות. מה להוסיף ואיך לחדש.
ואיך להביא למודעות של כמה שיותר אנשים
את קדושת החיים ואת שמירתם.
אני מקווה אביתר שאם נעמוד במשימה זו וה' יצליח את דרכנו,
מניעת אסונות ופציעות, מניעת החוויה הלא נעימה הזו ,
של אבדה כל כך קשה מהורים אחרים
תעמוד לזכותך ותהיה לעילוי נשמתך.
עברה שנה בני. ואתה הפכת בשנה זו לחלק ממני.
חלק שלא נותן לי מנוח.
אך יחד עם זאת אינך...
אני מרגישה מחנק מתמיד וצער ענק בלעדיך.
ואתה חסר. כל כך חסר...
המכתב נכתב לקראת מלאת שנתיים לפטירתו של אביתר והוקרא באזכרה השנתית
אביתר ילד יקר שלי,
שנתיים חלפו. עשרים וחמישה חודשים, 760 ימים, ואת השעות כבר הפסקתי לספור..
שנתיים ימים לא ריפאו אף פצע. אלה שנתיים של געגועים קשים אליך, של מחשבות היכן אתה ומה מעשיך. של מאמץ לשרוד, אתך ובלעדיך. ויש את הכאב הפנימי הזה, העצב הגדול, שלא מרפה.
אלו שנתיים של משחק מושלם, כאילו אפשר להמשיך בלעדיך. שנתיים של בכי פנימי קורע, ובלתי אפשרי.
בפסח האחרון קראנו בפעם השנייה את חידושי ההגדה שכתבת במחברתך היפה, ולהפתעתנו מצאנו שיש מה לחדש על אף שקראנו את כולם בשנה שעברה ...
פעמיים, מאז לכתך חגגנו את ראש השנה, ופעמיים את חג הסוכות. פעמיים חנוכה, פעמיים פורים ובקרוב נחגוג בפעם השנייה את חג השבועות.
בכל החגים היית, ולא היית אתנו, וכה חסרת. בכולם עצמתי עיניים וחשתי אותך.
בכולם קיוויתי שאפקח את עיני, ותשב מולי, עם אותו חיוך נפלא שלך, ותאמר, "אמא.... אני כאן..."
בכולם דמיינתי איך זה היה אילו היית. בכולם בכיתי, בלי לומר מילה, בלי להזיל אף דמעה.
אמרו לי ששכול הוא סוג של נכות.
אמרו לי שלומדים לחיות עם זה. גם אם לא שוכחים.
לא אמרו לי שאלו חיים כה כואבים.
לא אמרו לי שכשמים יכסו את ראשי ארגיש את תחושת החנק שהרגשת אתה ברגעיך האחרונים.
לא אמרו לי שבשיחה עם זרים אחליף נושא, וארגיש מחנק בגרון
כשישאלו אותי כמה ילדים יש לי...
לא אמרו לי שהחיוך יכאב, וידקור, ויפצע, שהשמחה תגווע.
לקראת האזכרה ישבתי שעות לחפש עוד תמונות וסרטונים שלך כדי לשלבם בסרט, ובאותה שעה דמיינתי אותך פותח את הדלת מחייך וקורא: "היי אמא חזרתי" ואני צוחקת ובוכה וממהרת למחשב למחוק את כל סרטי ההנצחה שלך כאילו לא היו מעולם.
אבל שום תמונה דמיונית של שובך, ואף אחת מתמונות ילדותך, אביתר, לא מכסה על העצב הגדול השוכן שם בפנים, העצב על חסרונך.
אני חוזרת לחשוב על רגעיך האחרונים. ולא יכולה להינתק מהתחושה שהיית דווקא אז כה בודד ולא היה מי שיושיע אותך. שיחבק, שילטף, שינחם אותך בכאבך. שיימשה אותך מן הזוועה.
השנתיים שחלפו לא נתנו לי מרגוע, ולו לדקה. תמיד ניסיתי להיות לצדך, ולא הייתי באותו ערב נורא, ליל מותך. , הלוואי שהייתי שם עמך. לו יכולתי לשמוע את זעקתך ... לו יכולתי להציל אותך...
כשהיית תינוק קראנו לך ספר תורה, ובשבתות כשהייתם יושבים אביעד ואבא ואתה ולומדים ולומדים, חשבתי לפעמים, שבטח זה יותר מידי בשבילך.
לא אמרתי מילה, אך בליל פטירתך חשבתי על כך שהתורה הרבה שלמדת, רוקדת ומקבלת את פניך כשאתה מגיע לעולמות העליונים...
גם אנו רקדנו כאן שעות ארוכות יחד עם ספר התורה שזיכה אותנו ה' להכניס לעילוי נשמתך לישיבת "תורה ומדע ליד מכון לב" בה לומד אביעד.
דמיינתי אותך רוקד עמנו , רוקד עם הספר, ולפעמים הסתכלתי על הספר וראיתי אותך. כי ספר התורה מדהים כמוך, אביתר. אני בטוחה שאהבת אותו.
האם רקדתם שם אביתר? האם אתה מגיע בכל פעם שקוראים בספר התורה בשני וחמישי ושבת? האם אתה לומד מהספר הזה?
היכן אתה ילד נפלא, בני היקר?
האם אתה כאן? שומע ורואה ונמצא?
האם אתה יודע על הפעולות הרבות שעשינו לעילוי נשמתך?
האם אתה יודע על שינויים רבים שנעשו כאן למניעת אסונות בטיולים? למניעת הכאב הצורב הזה ממשפחות נוספות?
ואולי תוכל להשתתף עם צעירים אחרים במשחק שהכנו להטמעת נושא חישוב הסיכונים ולבטיחות בטיולים, כי משחק שכזה אולי היה מציל את חייך שלך...
איפה אתה אביתר? לא תוכל רק לרמוז לי? ללחוש באזני? לא תוכל לספר רק מעט עם מי אתה נמצא ומי שומר עליך עכשיו?
לא עייפתי לחכות לך בני.
שולחת לך חיבוק חזק ואוהב.
מתגעגעת, וכל כך חסרה אותך,
אמא.
המכתב נכתב לקראת מלאת 3 שנים לפטירתו של אביתר והוקרא באזכרה השנתית
אביתר ילדי
עוצמת עיניים ורואה אותך כאן לצידי ילד שלי,
רגע אחד אתה מחייך את חיוכך הנהדר
וברגע אחר אתה מביט אל תוך עיני, ודמעה זולגת מעיניך.
זוהי דמעה עליך ועל מה שיכולת להיות.
זוהי דמעה על הכאב המשותף לנו.
זוהי דמעה על כך שאתה כאן, אבל אינך,
ועל המציאות העצובה שאין באפשרותך לעזור לי או לעודד אותי בעת כה קשה.
עוצמת עיניים ואתה כאן בני אהובי. חזרת לרגע ממרחקים, ואתה כל כך חי,
והדמעות הרבות מכסות את עיני וראייתי מטשטשת.
וברגע הבא אתה נעלם.
בדיוק כמו באותו לילה בו נעלמת מחיי.
ולא נותר לי אלא לשוב אל תמונתך. התמונה הזו הפיסית שניתן למששה, אך היא כל כך שטוחה וקרה. ואין בכך שום נחמה, ושום מרגוע, הכול עצוב כל כך כשאתה לא כאן...
העולם התהפך מאז שעזבת.
הלכת לטיול ולנו השארת מסע. זהו מסע מפרך. מסע קשה מנשוא. יש בו עליות קשות ותהומות אדירים. ואין מי שינחה אותנו על כללי בטיחות במסע הזה....
זהו מסע שאין לו כללים, ואיש לא יודע מה ילד יום...
לפעמים אתה דוחף אותנו בעליה לעיתים אתה תומך אותנו במורד.
אני יודעת שאתה תמיד אתנו אביתר. אני חשה זאת יום ויום. אבל מה לעשות? איני מסתפקת בכך. אני רוצה אותך המוחשי, האמיתי לידי. לגעת, ללטף, לחבק, להריח, לשמוע את קולך...
אני רוצה להחזיר את הזמן אחורה. לנהל את הדברים אחרת...
העולם התהפך מאז שעזבת אביתר. חיינו אינם אותם חיים. היום לא אותו היום והלילה לא אותו לילה. כל יום הוא אתגר וכל אתגר הוא משימה לחיים.
נותרה לנו רק תפאורה, או אולי הסוואה. גם החיוך הוא סוג של הסוואה שמכסה את הכאב. ולהגיד "שהכל טוב והכל בסדר" ועוד להוסיף על כך חיוך זוהי גם מיומנות, שפותחה עם הזמן....
חגגנו השנה בת מצווה לאביטל, שהפכה לנערה מרשימה, והופ, הנה טס לו הזמן, והיא כבר עוברת אותך בגיל....
זה מזכיר לי, שאחד הילדים שאל אותי אם כשתחזור, תהיה גבוה כמו אביעד או תישאר באותו הגובה שהיית...
אחת מתוך אלפי השאלות שאין לי עליהן תשובה....
את אופיר בטח לא תזהה. כשהלכת לטיול, שממנו לא שבת, עוד היה לו קוקו, ועכשיו הוא ילד בוגר ונבון. אביעד מכפיל אותך בגובהו. אילה ואפרת גדלו והתבגרו, ולאבא ולי נוספו עוד כמה שערות לבנות...
כל אירוע, כל חג, כל שמחה משפחתית שהייתה השנה הביאו אתם את הכאב הקטן בצדם .
השאלה הנצחית של "אם אביתר היה כאן..." המחשבה של "אם כל זה לא היה קורה איפה היית היום"
הכאב מפלח את הלב בכל פעם מחדש. אני תוהה אם יש לו לכאב הזה תרופה כלשהיא, אם אי פעם זה עובר....
עוצמת עיניים מדמיינת איך הייתה נראית אשתך, איך היו יכולים להיראות ילדיך.
התמונה מתחלפת בתמונתם של אלפי ילדים מטיילים.
אני מרשה לעצמי להאמין שכל ילד, שפגיעתו בטיול נמנעה כתוצאה מפעולות שהשתדלנו בהם להגברת המודעות לבטיחות בטיולים יש לך באיזה שהוא מקום חלק בו.
עוצמת עיניים ומנסה לדמיין מה אתה עושה שם למעלה. האמת , שאין לי מושג, והייתי מאד שמחה לדעת, אביתר, אבל אם יש לך קצת זמן פנוי הייתי מזמינה אותך לשחק עם בני גילך במשחק ל"טייל בבטיחות" שבנינו ללימוד נושא חישוב הסיכונים וכללי הבטיחות בטיולים, ויופץ בעז"ה בקרוב בבתי הספר.
כולם התלהבו מהמשחק כאן למטה . הייתי רוצה לדעת מה חושבים עליו בשמים. אני מקווה שאהבת אותו. אני בטוחה שאהבת אותו. אני מקווה שאתה גאה בנו.
עוצמת עיניים ומדמיינת אותך יושב וקורא את שני הספרים שיצאו לעילוי נשמתך.
בספר "ימי העומר" ישנם מאמרים על אותה תקופה שבין פסח לשבועות בה נלקחת מאתנו.
את דברי התורה שבספר "דברי שלום" אולי אתה מכיר, שכן מידי יום שישי נכתבו ע"י הרב שלומי אלדר לעילוי נשמתך, ונשלחו למאות אנשים במייל . אנו הקפדנו לומר אותם בשולחן השבת ולומר שהם לעילוי נשמתך. אז בוודאי ישבת והקשבת, נכון?
עוצמת עיניים ומודה לך בני, על שאתה מופיע עדיין, ומאפשר לי לחוש את מבטך לראות את דמותך. לדמיין את שערך, את כניסתך לבית, לראותך משחק בסלון, יושב בשולחן שבת.
תודה, על הזיכרונות והמראות שיש לי ממך.
תודה בן שלנו,
על רגעי האושר הרבים שהענקת לנו, בחייך הקצרים.
על שאפשרת לנו לחלוק עמך זמנים נפלאים,
תודה על הזכות שניתנה לנו, להיות הוריך. על שהיית לנו בן, וידיד ולו ל- 12 וחצי שנים.
תודה אביתר, בן נהדר שלנו, על שהיית והנך שילוב כה נפלא של יופי וטוב ותבונה, בכמות ובמידה, שנוכל להיות גאים בך, לנצח.
אוהבת אותך תמיד,
אמא.
המכתב נכתב לקראת ה מלאת 4 שנים לפטירתו של אביתר והוקרא באזכרה השנתית
בס"ד
אביתר יקר שלי.
מה שלומך בן אהוב?
עוד שנה חלפה, והספירה הופכת לקשה ומעיקה.
בערב אחד נורא ומר, וקר ואכזר לפני ארבע שנים נעלמת לי כך. הלכת ולא שבת.
הצליל המיוחד הזה , ההיגוי של שמך : א-ב-י-ת-ר איננו. כל כך מזמן לא קראתי בשמך בקול רם.
אני קוראת לך רק בליבי ואין מענה.
החיים זורמים, אחרים גדלים, מתפתחים, פורשים כנפים, מתחילים דרך חדשה ואתה אינך.
וזה כל כך כואב, שאתה לא שותף, שעתידך נמחק.
שהשנים של גיל העשרה נלקחו ממך בשנייה של מוות מיותר כל כך.
לפני שבעה חודשים נולד לנו אלעזר. - אושר עצום, שמחה וצחוק, שמציפים בעוצמה את הגעגועים אליך.
שמציגים לראווה את החוסר שלך. והוא כל כך דומה לך, והוא כל כך מזכיר אותך, והוא כל כך הרבה ממך...
יש לך אח חדש, אביתר, וכל כך עצוב לי שלעולם לא תוכל להכיר אותו.
אני בטוחה שהיית מאושר לראותו. שהיית גאה ומשחק אתו כמו ששיחקת עם אופיר כשהיה תינוק.
אני זוכרת איך היית מנדנד את העריסה של אופיר ושר לו שירים ומצחיק אותו, היית אוהב לטייל אתו בעגלה, ולפעמים אפילו היית מחליף לו. אני בטוחה שגם אלעזר, כמו אופיר, כשהיה קטן היה מאושר בחזרתך מבית הספר מחכה שתיקח אותו לטייל.
קראנו לו אלעזר, כי לא היינו יכולים לעבור את התקופה הנוראה הזו שמאז האסון הנורא בו הלכת ולא שבת, ללא עזרת הקב"ה. אולי גם אתה ביקשת והתפללת עבורנו, אביתר?
אתה כל כך חסר אביתר. חסר במניין הילדים.
אני יודעת שגם כשנשב סביב השולחן שמונה, תמיד נהיה תשעה ואם נהיה תשעה, תמיד נהיה עשרה. ועדין אני מתקשה לענות כששואלים אותי כמה ילדים יש לי...
במשרד הפנים התעקשו לעדכן את הטופס המצורף עם שמות הילדים ולמחוק את שמך כאילו מעולם לא היית בני.
והיה זה קשה וידעתי שלעולם לא יוכלו למחוק אותך מליבי.
אך לו יכולתי למחוק מחיי את הטיול ההזוי ההוא, ולחבק אותך כאן עכשיו ולספר לך עד כמה אני אוהבת אותך...
השנה אתה אמור לסיים את בית הספר. בן 16 וחצי בסך הכול. מה היית בוחר לעשות ? מה היית בוחר להיות? אני בטוחה שהיית מצליח בכל מה שהיית רוצה. לצערי, אני יכולה רק לדמיין .
אני יודעת שגם לאביעד אתה חסר מאוד. הייתם שניכם תמיד מחליטים יחד מה לעשות ואיך לעשות וכבר 4 שנים שהוא מתמודד עם הכול לבד. אני חווה את החוסר שלך גם דרכו, וכשאני מסתכלת כמה גבה וגדל, אני מחייכת, וליבי נצבט . מנסה לדמיין אותך גבוה כמוהו ואני כל כך רוצה להושיט יד ולהעביר בשערך החלק .
כשבוע לפני שהלכת מאתנו דברנו יחד על משהו במטבח. כל כך נהניתי לדבר אתך, ואז ביקשתי חיבוק. והתחבקנו דקה ארוכה ואני אמרתי לך: "אביתר, אנחנו צריכים לעשות את זה לעיתים יותר קרובות" ואתה חייכת אלי ואמרת "בסדר אמא". זה היה החיבוק האחרון שלנו... ואני משתוקקת כל כך לקבל ממך עוד חיבוק אחד אביתר. לחוש אותך, להריח את גופך.
בחודש האחרון אני נופלת אל הזיכרונות, ואתה בן שנתיים, ובן ארבע ,ובן עשר , מארגן משחקים בחדר, מכין שעורים , משחק בסוני , תמיד אהבתי את הנוכחות שלך. היה בה משהו שלם ובוטח, וידעתי תמיד שאפשר לסמוך עליך.
אהבתי לקרוא לך הראשון לטעום מאכלים שידעתי שאתה אוהב.
אף אחד לא שם לב, אביתר, אבל מאז שהלכת לא הכנתי עוגה אחת, שמאוד אהבת. רולדה כזו עם תמרים ואגוזים ואבקת סוכר מלמעלה... אני לא מסוגלת להכין אותה בלי לקרוא לך לטעום ממנה.. החלטתי לשמור אותה ליום שבו תחזור.
אחיותיך גדלו. אביטל תסיים השנה את כיתה ח' . בוודאי היית גאה בה על הנערה הנפלאה שגדלה להיות.
המחברות שלך מכיתה ח' חציין ריקות, וכבר 4 שנים שהריק הזה כל כך זועק אלי בכל פעם שאני מביטה בהן. שעורי בית וסיכומים, שנכתבו בכתב של ילד שרצה הכול מהחיים ולפתע לא יכל לכתוב יותר במחברותיו, ללמוד עם חבריו לכיתה או לשחק בהפסקות...
אפרת תחגוג בקרוב בת מצווה ושוב יגיע הגבול הדק הזה של הגיל שבו היא תהפוך להיות גדולה ממך. כי הרי אתה נשארת בן 12 וחצי לנצח.
אילה תהיה בשנה הבאה האחות הבוגרת בבית הספר היסודי, שתלווה את אחיה הקטן , אופיר לכיתה א'. אני בטוחה שאתה מתגעגע אליהם. למרות שנראה לי ששניהם זוכרים אותך רק מתמונות.
ולאבא ולי יש עדין ביום יום "אזכרות" קטנות. אנחנו רואים לפעמים סרטונים שלך בהם אתה נראה כל כך חי, כאילו אתה כאן אתנו, ומעולם לא הלכת. איננו תופסים את הבלתי נתפס. הדמעות זולגות ובשאר הימים בוכה הלב מאחורי החיוך.
אך יום האזכרה הרשמי שלך הפך לערב להגברת המודעות לבטיחות בטיולים. ערב מכובד ומכבד, שאנו מקווים שיביא להצלת נפשות. ואם אתה כאן עכשיו, אביתר, אם אתה רואה ושומע אותי, עשה לי טובה ובוא ולחש לי או תן לי סימן, כי אני כל כך מקווה שזה עושה לך טוב בשמים.
כמה שנים עוד נספור בלעדיך, אביתר, וכמה שנים נחכה לשובך? וכמה עונות יתחלפו, ושתילים יצמחו ויבלו עד שובך? ומתי תגיע , לכאן חזרה?
אוהבת מאוד ולא מפסיקה לחשוב עליך
אמא.
5 שנים
אביתר ילד יפה שלי
גם השנה, כמו כל שנה, כמו כל יום, מתגעגעת וחסרה אותך מאוד.
כבר עברו להם 5 שנים ואני מתקשה להכיל את המספר.
אני מטלטלת יום יום, בין רגעי האושר אתך, ובין רגעי הפרידה. הפרידה שלא הייתה.
וכואבת על שאינך. וכואבת על סבלך.
לא מפסיקה לחשוב איך היית יכול להיות מאושר, איך זה היה לו היית אתנו.
תמונות מחייך מלוות אותי בכל יום. בשבתות אני מדמיינת את דמותך יושב אתנו, וכשכל אחד שר את הבית שלו בשירת הבקשות אני מדמיינת שאני שומעת גם אותך לוקח בית אחד ומסלסל בקול יפה.
מדמיינת אותך גבוה וחתיך עם בלורית מסורקת הצידה. עם חיוך אין סופי ואפילו את קולך אני עדין מצליחה לשחזר.
אלעזר כבר מכיר אותך. אולי לא תאמין אבל הוא אומר את שמך בשפתו התינוקית בכל פעם שמראים לו תמונה שלך. הוא מחייך ולפעמים גם נותן נשיקה לתמונה. כאילו אתם מכירים וותיקים. ואולי אכן הכרתם עוד לפני שהגיע אלינו אלעזר?
לפני מספר שבתות ישבנו סביב השולחן והעלינו זיכרונות שלך. כל אחד בתורו אמר מה הוא זוכר ממך. אלו היו רגעים מחויכים ועצובים כאחד.
זה לא נתפס שאינך בינינו.
יפיפה שלי, אני מתגעגעת אליך מאוד. אתה עמדי יום וליל, ויחד עם זאת אתה חסר לי כל כך.
הזמן לא מרפא את הגעגועים. השאלות של "אם" ו"אולי" אוכלות אותי מבפנים. ואין נחמה ואין מרגוע ללב שמתגעגע לבן יקר ואהוב.
בשנה החולפת לא חלו שינויים משמעותיים בחיינו. יום רודף יום ואנו מחכים לגאולה בתחומים רבים בחיינו. אנא הבא את חסרוננו לפני בורא עולם. אני בטוחה שהקב"ה לא יוכל לעמוד בפני תפילתו של ילד צדיק ויפיפה עם לב טוב וטהור כמו שלך.
מקווה להתעורר יום אחד ולהבין שכל מה שקרה לנו היה חלום ואז לספר את החלום בפרטי פרטים ולומר כמה ארוך היה החלום וכמה מפורט אבל בכל זאת רק חלום רע ואיזה מזל שהוא נגמר והתעוררתי למציאות אחרת מציאות שבה אנו משפחה בשלמותה. ללא זכרונות כואבים ללא טראומות וחרדות בעקבות מקרה טראגי, ללא החותמת של השכול הנורא.
אני מאוד משתדלת להיות אמא רגילה ולפחות כלפי חוץ לא להראות את הסבל והגעגועים שאני נושאת עימי יום יום.
מאוד אוהבת ורוצה להתעסק בדברים שמחים שישכיחו ממני את התחושות הכואבות.
אני עוד זוכרת את אותו חלום שחלמתי עליך בו נכנסת הביתה בסערה וקראת לי בקול רם : "אמא אמא" ואני יצאת מהחדר ובאתי וחיבקתי אותך ובכיתי ובכיתי, ואתה תפסת את פני בין שתי ידיך ואמרת לי "אמא, תפסיקי לבכות". ידעתי שאתה רוצה שאשמח .
השנה החלטנו לערוך ערב חוויתי להגברת המודעות לבטיחות בטיולים. בערב הזה ילמדו כללים חשובים ומצילי חיים לתלמידים הורים ומורים.
כדי שהערב יהיה אפקטיבי היינו צריכים לעשות שיהיה חוויתי ובכך לשתף כמה שיותר ילדים. אני מקווה מאוד שיצליח ויהיה זה לעילוי נשמתך. אין לנו צורך ב"אזכרה" כדי לזכור כמה אנו עצובים על מותך. אנו זוכרים זאת יום יום.
היה עמנו אביתר. תרום גם אתה את חלקך להצלחת הערב הזה.
מתגעגעת וכל כך חסרה אותך.
ולא מפסיקה לחכות לשובך-
אמא.
בס"ד
ערב ראש השנה תשע"ו
לאביתר
ילד יקר שלי.
מה שלומך?
אצלנו הכל כרגיל...
אנחנו לומדים לחיות עם הכאב . לתת לו מקום של כאב לצד השמחות . לצד הרגעים המחוייכים. לומדים לקבל את הגעגועים התמידיים והצורבים אליך כחלק בלתי נפרד ממכלול הרגשות.
כמו בכל ערב ראש השנה כתבתי לאחיך ולאחיותך מכתבים ורציתי לכתוב גם לך.
אבל אתה לא כאן כדי לקבל את המכתב שלי. ולא תבוא לתת לי חיבוק אחרי שתקרא אותו. ואני ממש לא בטוחה אם באמת תקרא את המכתב ...
אני מאחלת לכולם איחולים לקראת השנה החדשה ושואלת את עצמי מה אני יכולה לאחל לך?
קצת מוזר לי לאחל לך שנה טובה. אינני מבינה במושגים של שנים בעולם העליון.
ובכלל – מה מאחלים לילד שכבר לא נמצא בעולם החיים?
שתמצא חברים טובים? שתצליח בלימודים?
אולי אספר לך על השנה החולפת , על אחיך אלעזר שאינך מכיר אבל הוא מכיר אותך כמו שילד בן שנתיים יכול להכיר ואפילו יודע להגיד: "תר" בכל פעם שמראים לו תמונה שלך.
על אחיותך שבגרו והפכו לנערות. על אופיר שהוא תלמיד מצטיין בכיתה ב', על אביעד שהפך להיות בחור נאה ומרשים ושעכשיו בשעור ב' בישיבת הסדר. או אולי עלי ועל אבא שהתבגרנו בעוד שנה .
מאז שהיית תינוק היית גורם לאנשים לסובב את הראש ולהתבונן בך שוב, ולחברים ללכת שבי אחריך. אני מדמיינת אותך אם היית עכשיו אתנו, בטח היית גבוה וחתיך ומרשים את כולם קודם כל במידותך הנעימות והעדינות. בדרכיך האצילות.
אני בטוחה שהיית גם תלמיד מצטיין ושכל הדלתות היו פתוחות בפניך לבנות לך עתיד מבטיח.
כל כך מרגיז שחייך נקטעו ככה במוות מיותר. כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה לשכוח את אותו ערב ארור. ככל שעובר הזמן אני מפנימה את העובדה ויחד עם זאת מסרבת להשלים איתה. העובדה שאין לי יותר אביתר. הילד היפה שלי איננו.
אני כל כך מתגעגת אליך ילד מתוק.
מיהרת מידי ילד שלי. עזבת בחטף בלי להגיד שלום.
אבל אני שמחה שבורכתי בילד נפלא כמוך ואפילו שזה היה רק לשתים עשרה וחצי שנים.
לפני כחודשיים חלמתי עליך. היית בישיבה ואני באתי לבקר אותך ושאלתי אותך למה אתה לא בא הביתה. הרי אביעד כבר יצא לחופש ולמה אתה לא מגיע? ענית לי: "אל תדאגי אמא, אני מתפלל הרבה"
כאילו כדי שאבין אתה מתפלל עלינו שם למעלה. אני ממש מקווה שזה אכן כך ושאתה מתפלל שתהיה לנו שנה טובה. שנה של נחמה ושמחה. שנה של בריאות, שנה של שלום עם הסובבים אותנו ושל הצלחה בכל המישורים. שנה של פרנסה טובה, של שפע . של שמחות. של שקט נפשי.
קצת מוזר לי לאחל לך שנה טובה ילד יקר שלי.. אין לי מושג במושגים של שנים בעולם העליון.
בכל מקרה אני מאחלת לך שיהיה לך טוב איפה שאתה.
אני בטוחה שאתה יושב בשורה הראשונה בכיתה של תינוקות של בית רבן שלומדים עם הקב"ה . אתה בטח תלמיד מצטיין ושואל קושיות חכמות.
תעשה לי טובה תנסה לקדם את העניינים שם למעלה שיגיע כבר המשיח ויחד איתו יקומו לתחייה כל המתים.
אין לי מושג איך תראה. האם תישאר קטן כמו שהיית? זה יהיה כל כך מוזר שאחיך התאום יהיה גדול וגבוה ממך ושאחיותך שיותר קטנות ממך כבר עקפו אותך בגיל...
בכל מקרה אני בטוחה שכולנו נשמח ונחבק אותך.
לא עייפתי מלחכות לך בני
אוהבת ומתגעגעת
אמא. 6 שנים
אביתר שלי
הגעגועים אליך כנראה לא יפסקו לעולם. כבר הבנתי זאת.
כבר הפנמתי שגם שאני שמחה תמיד ארגיש בחסרונך.
שגם כשאני מאושרת עם אחד הילדים אני קולטת כמה אני מפספסת, שאני לא יכולה להיות מאושרת איתך.
אתה חסר לי מאוד. ביום יום, בשגרה .
כשאני מקבלת את פניו של אביעד מהישיבה ויודעת שהייתי יכולה לקבל גם את פניך.
כשאני מכינה ארוחה, ויודעת שיכולתי להכין גם לך.
כשאני מקשיבה לשירתם של כל האחים בשבת ויודעת שיכולתי לשמוע גם את קולך.
אתה חסר לי כל כך.
חסר לי עוד מישהו לשמוע ממנו חוויות.
חסר לי עוד מישהו גבוה שיושיט יד להוריד לי משהו מהמדף העליון.
חסר לי עוד מישהו להתייעץ איתו, לשתף אותו, לספר לו, להתרגש איתו.
חסר לי עוד ילד!!!.
כל מקום מלא מרגיש לי ריק בלעדיך .
החיסרון שלך הוא נוכחות מתמדת. הוא בור ענק מלא וגדוש בדברים שאינם, שלא מתקיימים.
כל כך כואב לי, ילד שלי שלא נפרדנו. שלא התחבקנו חיבוק אחרון.
כואב כל כך להמשיך בלעדיך. אתה נמצא , ואתה אינך.
הנוכחות שלך כל כך מורגשת. או אולי יותר נכון לומר: היעדר הנוכחות שלך...
והדמעות מופיעות בכל כך הרבה סיטואציות, ( רובן לא בזמן המתאים אז אני מהר מהר מוחה את הדמעות ומחייכת.)
כשאני נכנסת לחדר, ואופיר מסתכל עלי מתוך המשחק, וכל כך מזכיר אותך כשהיית בגילו. תודה שהשארת לי קצת ממך בדמותו.
כשאלעזר עושה את החוכמות שלו, ואני רוצה כל כך שגם אתה תכיר אותו ותרים אותו גבוה ותיקח אותו לטיול קצר... ואז אני חושבת על משמעות השם שלו ויודעת... ומפנימה...
כשמשהו טוב קורה והרבה אנשים מסביב, מברכים ומאחלים אתה מופיע לרגע, ואני נזכרת שאתה לא פה כדי להינות יחד איתנו, ומיד אתה מזכיר לי להתמקד במה שיש. להודות על הטוב.
השנה החלטנו לערוך את האזכרה לזכרך בפורמט מצומצם. דאגתי מעט שמא נפגע בך בהחלטה החדשה, אבל אני כמעט בטוחה שלא חיכית למקהלה או לשר החינוך, ואתה בטח מוותר על כל ההמולה . אני יכולה להבטיח לך שכל מי שנמצא כאן, זוכר ואוהב אותך ומכיר אותך מקרוב. וכל אחד כאן חושב וזוכר את מי שהיית עבורו ואת מה שהשארת עבורו. משקל האהבה והגעגועים אינו פוחת ואינו משתנה.
אין זה אומר שהחלטנו להפסיק את הפעילות להגברת המודעות בטיולים, אנו ממשיכים ונמשיך גם בעתיד לפעול למען הצלת חיי התלמידים המטיילים באשר הם. ונדאג שהמידע החשוב ומציל החיים יגיע לכל מורה, הורה ותלמיד בכל בית בישראל. נבדוק מחדש את דרכי הפעולה בעניין.
6 שנים חלפו ואותו לילה נורא חוזר אלי כאילו קרה אתמול. הרגשת החוסר אונים שלי מול הנורא מכל. 6 שנים עבורי הם כמו יממה. ההדחקה קצת עוזרת, ההתעסקות עם הסרטים לאירועים משכיחים ממני ולו לזמן קצר את העצב, מזכירים לי להמשיך לחיות ולשמוח, והשמחה והאושר שמסבים לנו אחיך... והשמחות הקטנות....
אבל אין תחליף ואין נחמה.
היינו הבוקר בישיבת חורב והיה לי קשה וכואב. פרצופים מוכרים הציצו מהעבר וחברים שהיו קטנים גדלו והתבגרו. ונערים חביבים שהזכירו לי אותך כשהיית לומד שם.
איך שהשתנו לנו החיים אביתר. למה? בשביל מה?
יכולת להיות כאן איתנו ומקום אזכרה היינו עושים איזה ערב משפחתי.
במקום להסתכל בסרטי הנצחה שלך יכולנו להסתכל איזה סרט משפחה טוב.
היית יושב כאן על הכורסא. בטח חתיך וגבוה. אני מדמיינת אותך ואת אביעד מתלחששים.
אלעזר אולי היה יושב לך על הברכיים. ואתה היית מקפיץ אותו.
בערב לפני השינה בטח הייתם אתה ואביעד מדברים עד מאוחר. כמו פעם. ואני הייתי מבקשת שוב ושוב שתלכו כבר לישון. בבוקר הייתם יוצאים יחד לישיבה. כל אחד עם התיק שלו.
ובטח היינו מתכוננים לגיוס שלכם. הכל היה נראה אחרת.
אני כל כך רוצה לחלום עליך. מנסה בכוח ולא מצליחה. בבקשה תבוא להגיד שלום. אני מבטיחה שלא אפריע.... רק חיבוק אחד, ואולי גם שיחה קצרה, להתעדכן מה קורה ב"חייך" החדשים...
מחבקת אותך חזק ילד נפלא. האם אתה חש את החיבוק? האם אתה מרגיש את האהבה?
שוב הביתה בן!
מחכה ומצפה , מתגעגת ואוהבת מאוד
אמא
7 שנים
אביתר בן אהוב שלי,
שבע שנים. האמנם?
הרבה דברים קרו בשבע שנים, דברים השתנו, דברים נוספו ויש אפילו שגרה,
ורק אתה עזבת לא מזמן, ממש אתמול, לפני דקה, וכלום לא השתנה.
שבע שנים שלא ליטפתי לא חיבקתי, לא בישלתי לך, לא כיבסתי את בגדיך. לא עזרתי לך בשעורי בית.
ואתה? אתה לא היית כאן כדי להחמיא לי על סרט מוצלח, לא שיבחת את האוכל שהכנתי, לא התקשרת לומר שהכול בסדר ואתה על האוטובוס. לא התייעצת איתי על מסלול בצבא, או על לימודים.
שבע שנים של געגועים ושל חסך. שבע שנים של תחושת החמצה. שבע שנים!
בכל שנה ביום האזכרה שלך נראה לי מוזר שיש המון כיבוד .
מה זה פה, מסיבה? מה חוגגים? והשנה אחרי התלבטות עם עצמי ועם אבא החלטתי גם לבשל אושפלאו.
לא, זה לא ר"ח ולא מסיבה, אבל אני מבשלת ומכינה באהבה כאילו אתה הוא זה שתאכל.
מבשלת באהבה כי זה המעט שאוכל לעשות, משהו לזכרך. מבשלת באהבה כי זה אוכל שכל כך אהבת.
אבל הדמעות מציפות והכאב חד ואין נחמה.
בורכנו בך בן, והיית ברכה אמיתית.
היית ילד מקסים. כל מה שאפשר לבקש בילד. יפה ומוכשר וטוב לב. מצחיק, וחרוץ, ומנהיג.
אהבת את הבית , אהבת את המשפחה.
בורכנו בך בן. אבל היה זה רק ל 12 וחצי שנים. ואני – אני רציתי יותר.
עדין רוצה.
אביתר חמוד שלי, שתי שמחות חגגנו השנה.
נולדה לנו אודיה המתוקה. אחותך החדשה שאתה אינך מכיר, היא יפה ומתוקה וחכמה, אתה בטח היית משתגע עליה. מרים אותה ומטפל בה ברכות ובחיוך מקסים כמו שיש רק לך.
וחגגנו גם בת מצוה לאילה. אי אפשר שלא לחשוב על זה שעוד חצי שנה היא תעבור אותך בגיל...
היה אירוע יפה ומושקע. כל כך יכולת להיות שם. כל כך היית נהנה, וגאה, ובטח גם חתיך הורס,
איזו תחושה של פספוס!!!
ביום אחד ככה סתם, בלי אזהרה, בלי הכנה נעלמת.
נעלם החיוך שלך. נעלם הצחוק שלך.
נעלמו המרץ והשובבות שלך.
נשארנו ללא תשובות. אבלים וכואבים.
אתה כל כך, כל כך חסר. אביתר
רוצה כל כך לפגוש אותך.
רוצה שתפתח את הדלת עכשיו,
שתיכנס ותחייך, ותתפעל מהבית ומאיך שכולם גדלו.
ואחרי זה, תיגש אלי, תנגב את דמעותי, תחבק אותי ובחיוך מרגיע תאמר:
מה את בוכה, אמא? שבע השנים הרעות נגמרו.
עכשיו יבואו עוד 70 טובות.
אוהבת ומתגעגעת ומחכה לך
אמא
8 שנים
על מה אני חושבת? על התמונות והסרטונים הרבים שלך שהסתכלתי בהם הערב. על השאלות הרבות של אחיך בן ה 4 שמתחיל לקלוט שיש לו אח שמעולם לא הכיר. ועל כך שקשה לי כל כך לענות ולהסביר... על כך שבן 12.5 היית במותך והיום יכולת להיות בן למעלה מ 20. על כך שהתעייפתי מלספור את השנים... על 8 שנים של געגוע ושל חוסר. 8 שנים שבהם לא קראתי בשמך - אביתר. הפעם האחרונה שקראתי לך הייתה בכאב ובזעקה, כשהודיעו לי שאתה אינך בן החיים.
8 שנים שהחיים שלנו השתנו...
ומחר שוב אצטרך להתמודד עם המציאות שמכה בי בפרצוף, כשאלך לקבר שלך.
"גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים"
יום אחד את שולחת את הבן שלך לטיול ומקבלת בחזרה רק את התיק שלו... יום אחד את מחבקת את הבן שלך וממלאת לו את התיק בממתקים ולמחרת את מגלה שלא הספיק לאכול אותם ולעולם לא יאכל...
ואז מראים לך את התמונה האחרונה שצולם
וליד התמונה מוסיפים שם חדש:
ז"ל...
יום אחד ארור...
אני מתגעעת אליך אביתר.
כל כך כל כך..
ואפילו שעבר זמן
ואפילו שיש עוד ילדים
ויש אפילו שגרה
קשה לי
קשה לי מאוד
והידיעה שמחר אצטרך לעלות ל"קבר" שלך ממש לא מעודדת אותי וגורמת לי להרגיש לא טוב מהבוקר.
סטירה כזאת לפרצוף...
(1).jpg?id=7088903)
.jpg?id=7088906)
.jpg?id=7088907)
.jpg?id=7088908)
.jpg?id=7088909)
בטעינה...