|
.gif?id=7097953)
הספד של שחר קורל בגילוי המצבה- 30 לפטירתו,
על יד קברו של אביתר
אני זוכר כשאביתר ואביעד הצטרפו לבית ספר נועם. בכיתה ג', הם היו הכי קטנים בכיתה וכולם חשבו שבטח הם גם לא חכמים.... לאחר מספר שעורים התברר שהם היו הכי חכמים....
הם היו ילדים מאד חברותיים וביום הראשון שהם הצטרפו לכיתתנו כולנו התחברנו איתם. ואהבנו אותם. כעבור מספר ימים כולם שכחו שהם הכי קטנים כי הם התנהגו כמו בוגרים.
כל בוקר כשאביתר נכנס לכיתה וראית את החיוך המקסים שלו, ידעת שהיום יהיה לך יום טוב.
אביתר שילב גם ספורט וגם לימודים. כל שיעור למד ברצינות וכל הפסקה שיחק כמו מלך...
אביתר תמיד אהב לעזור לחברים. תמיד בחיוך ולא רצה שום דבר בתמורה. תמיד חילק לחברים מה שהיה לו , כך עד ליום פטירתו.
בכיתה ו' הגיע זמן הבחינות לחטיבת הביניים. אביתר, אביעד ואני, ועוד שישה ילדים נבחנו לבית הספר "חורב" ומתוכנו שבעה התקבלו. בכיתה ז' הייתי עם אביתר ועם עוד ילד מ"נועם" בכיתה אחת. באותו יום שהגענו לבית הספר, אביתר הכיר חברים חדשים, והיה אהוב על כולם. כל שיעור הוא השתתף, העיר הערות, הקשה קושיות, ולפעמים תיקן את המורים...
אביתר תמיד עזר לחברים, תמיד חייך, והיה ילד טוב. לא השתולל ולא הלבין פני חבר.
באותו ערב שבו טבע אביתר, כולם התפללו ואמרו תהילים, שיצא מזה בשלום. כשהודיעו שהוא נפטר- כולם בכו. זה אומר שהיה אהוב וחשוב לכולם.
אביתר היה גם עניו וגם חזק. אבא שלו סיפר לנו שהיו לו "קוביות" בבטן והוא לא סיפר על זה לאף אחד.
כולנו ספגנו אבידה קשה, וקשה להיות בכיתה בלעדיו.
כל יום באים חברים לאביעד ומחזקים אותו ואת משפחתו הנפלאה.
כולנו עצובים שאביתר לא כאן איתנו ויותר לא נראה אותו.
הלוואי שכולנו נקבל על עצמינו את המידות שאביתר קיבל על עצמו, וכך לא נשכח אותו, והוא יישאר בתוכנו.
|
.gif?id=7100931)
בטעינה...