חובת השמירה והזהירות ע"פ דבר תורה לפרשת מסעי
מאת הרב שלומי אלדר - ידיד המשפחה
פרשת מסעי מסיימת בדיני רוצח במזיד ובשגגה. אדם שהורג בשגגה צריך לגלות ממקומו לעיר מקלט, שם הוא יהיה מוגן מפני פגיעתו של גואל הדם וצריך להישאר שם עד מות הכהן הגדול.
יש כאן אמנם הגנה על אותו אדם מפני גואל אדם, אבל מאידך, מדובר בעונש כבד בכל קנה מידה - אדם צריך לעזוב את מקומו, את משפחתו, את עבודתו, ולגלות לעיר אחרת אותה אין הוא יכול לעזוב, מבלי שהוא יודע כמה שנים הוא יישאר שם. זה עונשו של הורג בשגגה. רוצח במזיד חייב מיתה.
תאמרו - ודאי, הרי מדובר בחיי אדם, וגם מי שהתרשל צריך להיענש! אכן, זה נכון, אבל יש גם להבין באיזה מצב מדובר.
חז"ל מבחינים בין שלושה סוגים של הורגים בשגגה. נביא כאן את דברי הרמב"ם שמסביר את הדברים היטב (הלכות רוצח ושמירת הנפש ו,א-ה). בתחילה מדבר הרמב"ם על הסוג הראשון של השגגה, זה שעליו התורה מדברת, שגולה לעיר המקלט:
יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזה הוא שנאמר בו (שמות כא,יג): 'וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה', ודינו שיגלה לעיר מקלט וינצל כמו שבארנו.
הסוג השני הוא:
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.
כאן מדובר באירוע מצער, שהיה בלתי צפוי לחלוטין - "מאורע פלא", שבאופן טראגי הזדמן לאדם ללא כל אשמה או התרשלות מצדו בשום אופן. אדם כזה אינו צריך לגלות, ופגיעה של גואל הדם בו נחשבת כרצח אדם חף מפשע. לכאורה, מכאן היה ניתן להסיק, שזה שההורג בשגגה שגולה הוא אדם שהתרשל ולא נזהר כל צרכו, ולפיכך יש לו חלק באשמה בתוצאות שקרו. אבל כאן אנחנו מגיעים לסוג השלישי:
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה - מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור.
ומה יעשה זה? ישב וישמור עצמו מגואל הדם.
אדם שלא נקט את אמצעי הבטיחות הראויים אינו זכאי להגנה של עיר המקלט. עוונו חמור יותר מכך, ולמעשה דמו הפקר לגואל הדם. לזה אמנם אין רשות להרוג אותו, אבל אם הוא הרג אותו בזעמו הוא פטור על כך! מכאן, שהעונש החמור כל כך של גלות לעיר מקלט, ניתן לאדם שלא התרשל, ונקט באמצעי בטיחות סבירים, ובכל זאת, המקרה שקרה לא היה "אונס" או "פלא". הרמב"ם מביא שם דוגמאות שונות למקרים שנכנסים תחת כל אחת מהקטגוריות.
ניתן ללמוד מכאן שבעניינים של פיקוח נפש, נדרשים אמצעי בטיחות הרבה מעבר ל"סביר". נדרשת תמיד בדיקה נוספת, ערנות מוגברת, וחשיבה אפילו על דברים שהם בגדר "שגגה והעלמה גמורה".
ראיתי פעם שהרב נבנצל העיר על כך - מדוע יש כאן חומרה כל כך גדולה? הרי כאשר מדברים על הלכות שבת, אפילו על עבודה זרה, דברים ששקולים כנגד כל התורה כולה - אדם שעבר עבירה בשוגג אינו חייב עונש חמור אלא קרבן חטאת בלבד. ובנוסף, מקרים כאלה, אפילו אלה שמוגדרים כאן כ"שוגג קרוב למזיד", חלקם לא היו אפילו נחשבים שוגג בגדרים של הלכות שבת, ובהם האדם היה פטור מכל עונש. חז"ל אומרים שהמחלל שבת או עובד עבודה זרה הם כגוי לכל דבר - אלו העברות החמורות ביותר בתורה, ובכל זאת, כאשר מדובר בשגגה, אין כאן התייחסות מחמירה כל כך, לעומת הורג בשגגה שעונשו הוא מהחמורים ביותר, אפילו כאשר הוא נהג באחריות ובזהירות!
אבל כל בר דעת מבין את התשובה לשאלה - כאשר האדם חוטא בשגגה בכל עבירה אחרת, הקב"ה יודע שהדבר לא היה במזיד, ולכן הכפרה היא בהתאם. העוון נמחל לו כאשר הוא לקח את העניין לתשומת לבו. אבל אם חלילה תוצאות השגגה היו אבדן נפש - הרי שאת זה לא ניתן להחזיר חזרה. כאן יש צורך להיזהר בכל צל צילה של שגגה או בכל ספק וספק ספיקא ואפילו הרחוקים ביותר, על מנת למנוע תאונה עם תוצאות נוראיות שכאלה. זו תשובה פשוטה וברורה, ובכל זאת, צריך לזכור את זה שוב ושוב.
אני רוצה בהזדמנות זו לחזק את ידיהם של ידידיי היקרים אבנר ואורית אביבי, שאיבדו את בנם אביתר ז"ל בתאונה מצערת, שנבעה מחוסר תשומת הלב המספיקה עליה אנחנו מדברים כאן. בעקבות המקרה הנורא שפקד אותם, הם פועלים בנחישות להגביר את המודעות לכללי הזהירות בטיולים, פעילויות, קייטנות וכד', דבר שלצערנו הרב אינו נשמר מספיק. יישר כחם שהם משקיעים את המאמץ והכוחות לפעול בעניין חשוב זה, ואני מבקש לברך אותם שהקב"ה ייתן להם את הכוחות להמשיך בעשייה מבורכת וחשובה זו, ושלא ידעו עוד צער.
