מבוא לגדרי חובת השמירה מסכנות במשנת הרמב"ם
מאת הרב ד"ר אביעד אברהם סטולמן - ידיד המשפחה.
(א)
הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" נתפס בדרך כלל כמקור לכך שישנה חובה להישמר מסכנות פיזיות מוחשיות, ורמז לכך מצוי בסוגיא בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (לב ע"ב–לג ע"א):
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך" (דברים ד, ט) וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (שם שם, טו), כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
המעיין בסיפור נאה זה נוכח שציטוט פסוקים אלו, בפי ההגמון הגוי(!) הוא במליצה בעלמא, ואין הם מקור לחובה להישמר מסכנות. וכבר העיר על כך המהרש"א, בחידושי אגדות:
האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמה שכתוב "פן תשכח את הדברים" וגו'. ובפרק ג דאבות שנינו: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו' כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר 'רק השמר לך' וגו'". וכן האי קרא "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וגו' איירי שלא נאמין בשום תבנית פסל וגו' ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה.
כלומר, שני הפסוקים המובאים בפי אותו הגמון אינם עוסקים בחיוב להישמר מבחינה פיזית אלא בחיוב להישמר מבחינה רוחנית, מסכנות שונות, וכך סיכם הגאון ר' ברוך הלוי אפשטיין את דברי המהרש"א: "וכן מה דמרגלי בפומא דאינשי הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" לכל ענין היזק גופני הוא לדברי המהרש"א בטעות" (תורה תמימה, דברים ד, הערה טז).
אולם בעל תורה תמימה מדייק מדברי הרמב"ם שפסוקים אלו אכן מורים על שמירת הגוף:
לא כן מפורש דעת הרמב"ם שכתב בפרק יא, הלכה ד מהלכות רוצח ושמירת נפש, וזאת לשונו: "מצוות עשה להסיר כל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות ולהשמר בדבר יפה יפה שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך מאוד'", עד כאן לשונו. הרי מפרש לשונות הפסוקים האלה מפורש בשמירת הגוף.
נעיין אפוא בלשון הרמב"ם, בתחילת הפרק האחד-עשר בהלכות רוצח ושמירת נפש:
מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר: "ועשית מעקה לגגך" ... אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצרו, בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים – חייב לעשות בהן חולייה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בו אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות – מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, בטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים".
בניגוד לדברי בעל תורה תמימה, רואים אנו שהפסוק "השמר לך ושמור נפשך" מובא בדברי הרמב"ם לא כמקור לחובת השמירה ממכשולים מסוכנים, אלא כהוכחה לכך ש"במקום שהתורה צוותה: 'השמר לך' מפני גורם מזיק כל שהוא, ובמקרא זה מדובר על שכחה, הקפידה על כך "להזהר בדבר יפה יפה" שהרי לא די שכתבה התורה: 'השמר לך' אלא הוסיפה: 'ושמור נפשך'" (לשון הרב נ"א רבינוביץ בפירושו יד פשוטה על אתר). אין הפסוקים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ו"השמר לך ושמור נפשך מאוד" עוסקים בחיוב שמירת הגוף, אבל הם משמשים מליצה לכך ששמירה, רוחנית או גשמית, צריכה להיות מעולה, "מאוד".
(ב)
על פי פשוטו של מקרא, הציווי על עשיית מעקה הוא יחסית מצומצם. הציווי מתייחס לסכנה בודדת, סכנת הנפילה מגג, אך לא למגוון סכנות אחרות הרוחשות בחיינו. אבל הרמב"ם, כאמור, מסביר שהאיסור התורני מורחב על כלל המכשולים הקיימים במציאות: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות – מצוות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה ... ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, בטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים".
אמנם בהמשך דבריו ממשיך הרמב"ם: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואמר ... מכין אותו מכת מרדות". כלומר, מעבר לאיסור מן התורה, קיים איסור מדברי חכמים, מדרבנן. אמנם הרב המבי"ט כתב בקרית ספר: "וכל מה שאסרו חכמים משום סכנה וכן דיני גילוי הכל מכלל זה". ומסתבר שכוונת המבי"ט לכך שחכמים הם אלו שקבעו מה נחשב למסוכן, אבל תוקף האיסור מן התורה. וכעין מה שכתב רבינו נסים בפירושו על הרי"ף: "לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו ... ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו..." (יומא א ע"א, דיבור המתחיל יום הכפורים). ולכאורה הדברים אינם נהירים, שהרי בדברי הרמב"ם מפורש כי יש כאן איסור דרבנן בלבד, ולכן כתב הרמב"ם "אסרו חכמים", והוסיף שמענישים את העובר במכות מרדות, שהם עונשו של העובר על גזירות חכמים (ראה תלמוד בבלי, שבת מ ע"ב).
מה אפוא מיוחד בסכנות אלה, ומדוע לא חל עליהם איסור מן התורה? מורי ורבי הגאון ר' נ"א רבינוביץ כתב בפירושו על אתר: "כיון שהחשש אינו חשש קרוב כמו במכשולות שנמנו לעיל, אין הדברים הללו אסורים אלא מדרבנן". אמנם אחר בקשת המחילה, סברה זו קשה: הרמב"ם משתמש באותו ביטוי, "סכנת נפשות", כשהוא דן בשתי הרמות: דאורייתא ודרבנן. אין הרמב"ם מבחין ברמת הסכנה בשעה שהוא מגדיר אותה: "כל מכשלו שיש בו סכנת נפשות – מצות עשה להסירו...", "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנת נפשות". אמנם סכנת הנפילה היא השכיחה ביותר, ובכל שנה אלפי ילדים, לדוגמא, מופנים לחדרי המיון בשל נפילה ממקומות גבוהים, אך רוב הפגיעות נובעות מגורמי סיכון אחרים ומגוונים: הרעלות ונשיכות, עקיצות ועוד.
נראה לי אפוא להציע שהחלוקה שהרמב"ם עורך, בין סכנות שהחובה להימנע מהן מבוססת על מצוות מן התורה, לבין סכנות שהחובה להימנע מהן הוא מדברי חכמים, קשורה לממד אחר: סכנות שאדם יוצר כלפי אנשים אחרים הן הסכנות שהכתוב מדבר על אודותן והחובה להימנע מהן היא מן התורה. ואילו סכנות שאדם יוצר כלפי עצמו הן סכנות שעליהן הזהירו חכמים, ואין איסורם מן התורה.
מעתה מה מדויק לשון הרמב"ם: "... וכל העובר עליהן ואמר: 'הריני מסכן בעצמו מה מלאחרים עלי בכך' או 'איני מקפיד על כך' – מכין אותו מכת מרדות". כלומר: איסורים אלו מיוחדים בכך שהם נוגעים לאדם עצמו, וכפי שממשיך הרמב"ם לפרט: "לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה" – כל אלו הן סכנות שעלולות לפגוע באדם עצמו, ולא בזולתו, ועליהן לא חל האיסור מן התורה, אלא מדרבנן.
הדבר מתאים למה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים: "כוונת כל התורה שני דברים, והם תקינות הנפש ותקינות הגוף ... תקינות הגוף תהיה בתקינות מצבי חייהם אלה עם אלה. עניין זה ישלם בשני דברים: אחד מהם, שיבוטל העֹשֶק שהם עושקים זה את זה, והוא שלא יוּתַר לכל איש מן האנשים לעשׂות מה שהוא רוצה ומה שיש לאל ידו לעשׂות, אלא יכפוהו לעשׂות מה שמועיל לכול" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק כז). כל הדינים הללו שחייבה התורה כדי למנוע נזק לאדם אחר, כלל הרמב"ם בספר הנזיקין שבמשנה תורה, ועל אודותם הסביר: "המצוות הכלולות בקבוצה החמישית הן אלה שמנינו בספר נזיקים, כולן בשביל להסיר עוולות או למנוע נזקים. וכדי להמריץ מאוד למנוע נזקים מחייבים אדם בכל נזק הנגרם על-ידי רכושו או כתוצאה ממעשׂהו, שהאדם יכול להקפיד ולשמור עליו שלא יזיק" (שם, שם, פרק מ).
התורה מחייבת את האדם לדאוג לכך שנכסיו לא יהוו סכנה לאחרים. ולא זאת בלבד, כפי שמבואר בהלכות נזקי ממון: "אחד החופר או שנחבר הבור מאיליו או שחתרתו בהמה או חייה, הואיל והוא חייב למלאתו או לכסותו ולא עשה, הרי זה בחייב בנזקיו" (פרק יב, הלכה ג). אבל על הנזקים שאדם עלול להשית על עצמו לא התייחסה התורה, שאין זה ממטרותיה. אמנם חכמים ראו צורך להרחיב את הציווים שבתורה ולכלול גם סכנות שאדם עלול לגרום לעצמו.
