גבולותיה השונים של ארץ ישראל ומעמדם ההלכתי - שלמה ויינברג
מבוא:
מצוות רבות בתורה הינן מצוות התלויות בארץ – מצוות שחיובן מוטל בקרקע או בגידוליה ופרותיה, כגון שביעית; תרומות ומעשרות; מתנות עניים ועוד. מצוות אלו נוהגות בארץ ישראל בלבד, ודווקא באזורים שקידשו בני ישראל. קדושה זו היא שגורמת לחיוב במצוות התלויות בארץ
ומכיוון שהיא תלויה בעם ישראל ייתכן והיא תתבטל. (בניגוד לקדושתה העצמית שבה היא מקודשת מחמת השכינה שבה ומחמת בחירתה ע"י הקב"ה שהיא אינה תלויה בכיבוש או ירושה ולא תתבטל לעולם אך גם אינה מחייבת לעניין מצוות התלויות בארץ.)
פעמיים קידשו ישראל את ארץ ישראל: פעם ראשונה בעת כיבוש יהושע ע"י עולי מצרים (קדושה ראשונה) ופעם שנייה ע"י עולי בבל בימי עזרא (קדושה שנייה).
בנוסף השתנו גבולותיה של א"י במהלך הדורות ע"י מלכי בית דוד ומלכי החשמונאים ושליטים יהודים נוספים. יש לבחון מה מעמדם ההלכתי של גבולות שונים אלו לעניין חיוב במצוות התלויות בארץ ולעניין מצוות יישוב הארץ וכך לבחון אזורים כמו הנגב, הערבה, והגולן לאור הדיון בגבולותיה השונים של ארץ ישראל.
זיהוים הגיאוגרפי של גבולותיה השונים של ארץ ישראל:
המשנה במסכת שביעית (פרק ו' משנה א',) ובמסכת חלה (פרק ד' משנה ח') מתארת את גבולותיה של א"י: "...כל שהחזיקו עולי בבל , מארץ ישראל ועד כזיב... וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה...". כלומר, שגבול עולי בבל הוא כל א"י מגבולה הדרומי הידוע, עד כזיב שבצפון. גבולות עולי מצרים רחבים יותר וממשיכים מכזיב עד הנהר ועד אמנה. המשנה שם מוסיפה שישנו אזור מסוים בין הנהר ובין אמנה שלא נכבש גם ע"י עולי מצרים והוא כחו"ל ממש.
גבולות עולי מצרים:
יש המפרשים שגבולם הדרומי של עולי מצרים (וכן עולי בבל) הוא הגבול הדרומי המוזכר בספר במדבר פרק ל"ד פסוק ה': "נחל מצרים". יש מפרשים שנחל זה הוא אחד משלוחותיו המזרחיות של הנילוס[1] הנפרדת ממנו בדלתא של הנילוס בצפון מצרים וזורמת, כמו שאר השלוחות לים התיכון. כך כותבים רש"י (יהושע י"ג ב'-ג'), רד"ק (שם), ותוספות (ערכין ט"ו ע"א), וכן משמע בתרגום יונתן על הפסוק בבמדבר. כך נראה גם מהכוזרי (ב' י"ד) וזו דעת רבים מחוקרי ימינו.
לעומתם, יש המפרשים שנחל זה אינו הנילוס אלא ואדי אל עריש הנמצא במדבר סיני, בדרום מערב ארץ ישראל מזרחית לנילוס. כך כותבים רס"ג בתרגומו על התורה, ר' אשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח" פרק י"א, הרדב"ז (על הרמב"ם,תרומות א' ז'), וה"העמק דבר" (במדבר ל"ד ד').
הרמב"ם לעומתם כותב בהלכות תרומות פ"א ה"ז שגבולם הדרומי של עולי מצרים הוא העיר אשקלון הצפונית לנחל מצרים. מקורו הוא במשנה הראשונה במסכת גיטין שם אומר ר' יהודה שאשקלון היא הגבול הדרומי של ארץ ישראל והיא עצמה כבר חלק מחוץ לארץ. התוספות כתבו לפרש שדברי ר' יהודה מוסבים על גבולות עולי בבל בלבד, שכן עולי מצרים וודאי כבשו גם את אשקלון כמסופר בספר שופטים פרק א'. לעומתם יש המסבירים (הר"ש סריליאו) שאכן עולי מצרים כבשו כיבוש המקדש את הארץ רק עד אשקלון, ומדרום לאשקלון כבשו רק לשם גביית מס, כיבוש שאינו מקדש את א"י בקדושה לעניין מצוות התלויות בארץ.
בהקשר לגבולם הצפוני של עולי מצרים מציינת המשנה עפ"י רוב המפרשים שתי נקודות: הנהר (בצפון מזרח) ו"אמנה" שהיא הר ההר המוזכר בתורה (בצפון מערב).
מהו "הנהר"? יש המשערים שזהו נהר פרת, שאף אם לא הגיעו עד אליו בימי יהושע, בימי שאול ודוד ודאי שהיה גבולה של ארץ ישראל (המלבי"ם על ספר מלכים, וכן כתבו החוקרים בר דרומא והרשקוביץ).
אולם, כותב הרב הישראלי בספרו "ארץ חמדה" (עמוד קעד) פירוש זה אינו ראוי להתקבל שהרי אזורים אלו שעד נהר פרת הרי הם "סוריא" ולא א"י ממש ודינם שונה מדין גבולות עולי מצרים!
לכן מסביר הרב ישראלי שנהר זה הוא נהר הליטני בלבנון הזורם בתחילה מצפון לדרום ואח"כ פונה למערב בחדות ונשפך לים התיכון.
כך גם כותב המהרי"ט (ח"א פ"ד) שמסורת היא שנהר זה הקרוי בערבית "ואדי אל קאסמיא" הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל.
ישנם מפרשים נוספים הטוענים שהנהר שמוזכר במשנה הוא נהר אמנה או נהר פרפר המוזכרים כנהרות דמשק והם התחום הצפוני של עולי מצרים (הר"ח אלבק ו"תבואת הארץ").
"אמנה" היא הר ההר. אין זה כמובן אותו "הר ההר" שעליו מת אהרון במדבר, אלא הר שני בצפון הארץ, הנמצא ברכס "הרי אמנון" או "אמנום" (מדרש תנחומא בשלח י"א והתוספתא בגיטין ח' א').
עפ"י רוב המפרשים הר ההר נמצא בצפון מערב א"י על חוף הים, כפי שכותב רש"י בגיטין ח' א': "הר ההר תקוע בים, וההר גבול צפוני לא"י הוא". עפ"י תוספות הרא"ש (שם) הר ההר הוא הר על גבי הר היינו הר בעל פסגה כפולה.
ישנו בצפון מערב לבנון רכס הרים הקרוי "הרי אמנוס" ויש המזהים באחד מהריו, ג'בל מוסה, את הר ההר (הפרופ' אברהם י' גרינפלד), הר זה הוא בעל פסגה כפולה והוא צמוד לים ובכך הוא תואם את דברי הראשונים.
יש שזיהו את הר ההר כראש הנקרה (מלבי"ם), ויש הסוברים שזהו ההר ג'בל אל אקרע הנמצא דרומית מעט לאנטיוכיא (כפתור ופרח).
הרב ישראלי בספרו "ארץ חמדה" כותב שהר ההר הוא אחד ההרים כשלוחות הלבנון המערבי, אם הוא הר מדרום לטריפולי הקרוי ראס אל שאקא (תבואות הארץ), או שהוא הר אחר שבמורדותיו בנויה העיר בירות. לדעתם אין להרחיק את הר ההר כה צפונה כפי שכתב בעל "כפתור ופרח".
לעומת דעות אלו יש שכתבו שהר ההר נמצא דווקא בצפון מזרח הארץ והוא החרמון (החוקרים גולדהר ובראוור) אולם דבריהם סותרים את דברי רוב הראשונים.
הפינה הדרומית מזרחית של ים המלח היא הפינה הדרום מזרחית של גבול עולי מצרים.
הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א ה"ז מתאר אחרת את גבולות עולי מצרים: "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהיא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא בדרום א"י עד עכו שהיא בצפון". דברים אלו סותרים את המשנה בשביעית שראינו לעיל, ועוד, הרמב"ם בעצמו בהמשך הסעיף כותב: "וכל ששופע ויורד מטורי אמנום (אמנה) ולפנים א"י". גם בהלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ו כתב הרמב"ם: "וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה".
בעקבות סתירות אלו כותב בעל "תבואות הארץ" שישנה טעות בגרסת הרמב"ם בהלכות ז, ח ויש לשנותן לגרסה הבאה: "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? כל ששופע ויורד מטורי אמנום... ועד נחל מצרים... מהיכן החזיקו עולי בבל? מרקם שהיא במזרח... היה מהלך מעכו...".
גבולות עולי בבל:
המשנה בשביעית אומרת שגבולות עולי בבל הוא "מארץ ישראל ועד כזיב". היינו שעולי בבל הגיעו בדרום כמעט עד הגבול שהיה של עולי מצרים שהוא נחל מצרים או אשקלון (תבואות הארץ ואדמת הקודש), אלא שישנם מקומות מסוימים בגבול זה שנמנעו מלהחזיק בהם.
תחום עולי בבל מובא בספרי (פרשת עקב); בירושלמי (שביעית פ"ו); ובתוספתא (שביעית פ"ד). שם מובאת אשקלון כעיר גבול בדרום שעולי בבל הגיעו עד אליה אך לא כבשוה ממש. תחום דרומי זה מתאים גם למשנה הראשונה במסכת גיטין שהבאנו לעיל (ושעפ"י הרמב"ם כפי שהראנו היה זה גם הגבול הדרומי של עולי מצרים).
גבולם הצפוני של עולי בבל הוא בעיקרו עד העיר עכו של ימינו, אלא שרצועת שטח צרה היוצאת מעכו ומגיעה לכזיב הצפונית לה[2] גם היא בכלל תחום עולי בבל, והדרך שמעכו לכזיב היא הגבול, וממזרח לדרך זו חוץ לארץ, וממערב לה - א"י (גיטין ז, ב). עכו עצמה, חלקה מא"י וחלקה בחו"ל (תוספות גיטין ב, א, ורמב"ן ומאירי שם), וכזיב עצמה אינה כלל מא"י (רמב"ם תרומות, א, ח).
יש המזהים את כזיב ככפר א-זיב בימינו, הנמצא שלושה מילין מדרום לסולמה של צור (מהרי"ט).
לעומתו יש הסוברים שכזיב היא העיר הערבית "זובכין" הנמצאת צפונית מזרחית לסולמה של צור.
עולי בבל כבשו גם חלקים מעבר הירדן, כך הוא עפ"י תוספות, בבא בתרא דף נ"ו ע"ב, וכן משמע מהרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח שייתכן וחלקים מסוימים בעבר הירדן נכבשו ע"י עולי בבל או ע"י מלכי החשמונאים ששלטו לאחר ימי עזרא ("כסף משנה" שם).
מפירושו של ה"כסף משנה" משמע שהמקומות שכבשו מלכי חשמונאי אף הם בכלל גבולות עולי בבל וכן כתב היעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (או"ח סימן ש"ו).
לעומתם בעל "תבואות הארץ" סבור שמכיוון שלא קידשום עולי בבל בימי עזרא בקדושה שנייה, אינם בכלל גבולות עולי בבל.
גדרם ההלכתי של גבולותיה השונים של ארץ ישראל:
גדרם ההלכתי של גבולות עולי מצרים:
עולי מצרים קידשו את א"י ע"י כיבוש בלבד וזו הייתה "קדושה ראשונה". ומחלוקת היא בין התנאים אם קדושה זו קדשוה לשעתה בלבד, והתבטלה עם החורבן ע"י נבוכדנצר ובכך נפטרו גבולות אלו ממצוות התלויות בארץ מן התורה, או שקידשוה גם לעתיד לבוא ולא התבטלה גם לאחר החורבן. מחלוקת זו מובאת בהרבה מקומות בש"ס ביניהם גם במסכת ערכין דף ל"ב ע"ב.
מקורם של האומרים שקדושה זו הייתה לשעתה בלבד הוא מהפסוק בספר נחמיה פרק ח' פסוק י"ז: "ויעשו כל הקהל סוכות...כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל...".והגמרא תמהה: כיצד ייתכן שדוד לא עשה סוכות? אלא, אומרת הגמרא שהכתוב רצה להקיש את ימי יהושע לימי עזרא. כמו שבימי יהושע הוצרכו עולי מצרים לקדש את הארץ כי לא קדשוה לפני כן לעניין מצוות התלויות בארץ כך הוצרכו בימי עזרא לקדשה מחדש כי הקדושה של עולי מצרים בטלה.
המקור לסוברים שקדושה ראשונה לא בטלה הוא מהפסוק בספר ויקרא פרק כ"ה פסוק ל'. הפרשייה שם עוסקת בדינם של בתי ערים המוקפות חומה שבניגוד לקרקע רגילה, המוכר אותם יכול לפדותם ולהשיבם לבעלותו במשך שנה בלבד מהמכר, ומעבר לכך הבתים לא ישובו אליו אפילו בהגיע היובל. והפסוק אומר "וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה" כתיב "לא" וקרי "לו". הגמרא דורשת שהבית נחשב כ"בית עיר חומה" גם אם כעת העיר חרבה ואין לה חומה, כי הקדושה הראשונה שקדשה את אותם ערים לא בטלה לעולם.
להלכה פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה ט"ז ועמו פוסקים רבים אחרים שקדושה ראשונה בטלה. לעומתם מביא "בעל העיטור" דעה יחידה שקדושה ראשונה לא בטלה.
הגמרא במסכת חגיגה דף ג' ע"ב כותבת: "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל...והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית". רש"י שם מפרש "והניחו מלקדשן", והטעם לכך הוא כדי שבשנת השמיטה יוכלו העניים לקבל מאותם מקומות את מתנות העניים כלקט שכחה ופאה שאינם מצויים בארץ ישראל בשנת השמיטה. מוכח מכך שלדעת רש"י גבולות עולי מצרים אינם חייבים כלל במצוות התלויות בארץ ובכללן השביעית ונחשבים כחו"ל אלא שחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות ומתנות עניים מהדגן, הענבים, והזיתים, מדרבנן כדין שאר המקומות בחו"ל (הואיל ובא"י חיוב זה הוא מדאורייתא בשונה משאר הגידולים שחיובם גם בא"י הוא מדרבנן בלבד).
לעומת זאת, נאמר במסכת שביעית פרק ו' משנה א' בעניין גבולות עולי מצרים "נאכל אבל לא נעבד" היינו שאין לעבוד בהם בשנת השמיטה ורק איסור ספיחין (האיסור מדרבנן שלא לאכול תבואה שגדלה מעצמה בשמיטה ללא זריעה מכוונת) לא נוהג באזורים אלו. ולכאורה הדבר מהווה סתירה לפירושו של רש"י שכתב שעל גבולות עולי מצרים לא חל חיוב שמיטה כלל לאחר החורבן!
הרב ישראלי בספרו ארץ חמדה כותב שאכן לדעת רש"י המשנה במסכת שביעית אמורה רק לדעת מי שאומר שקדושה ראשונה לא בטלה לעולם ולכן חייבים אותם אזורים בכל המצוות התלויות בארץ ובכללם באיסור עבודה בשביעית. אולם למרות זאת איסור ספיחין לא נגזר על אותם מקומות הואיל ולא ישבו בהם יהודים רבים ולכן לא חששו חכמים להוסיף שם גזרות. הרמב"ם בניגוד לרש"י כותב שלמרות שקדושה ראשונה בטלה, גבולות עולי מצרים שלא נתקדשו ע"י עולי בבל חויבו בכל המצוות התלויות בארץ מדרבנן. וכן הוא כותב בהלכות תרומות פרק א' הלכה ה': "כיוון שעלו בני הגולה...והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית".
מסתבר, כותב הרב ישראלי שהרמב"ם מפרש את הגמרא בחגיגה "והניחום" שהכוונה שהשאירו אותם בחיובם הקודם לעניין מצוות התלויות בארץ ולכן גם אין לעבוד בהם בשנת השמיטה כמו שפוסקת המשנה בשביעית שהרמב"ם הביא גם אותה להלכה בהלכות שמיטה ויובל פרק ד' הלכה כ"ו. אולם חכמים לא חייבו את אותם מקומות בהפקר הגידולים בשמיטה (שזהו עניין ממוני ולא גזרו אותו על אזורים שלא נתקדשו), ומכיוון שכך ניתן לחייב את הגידולים שגדלו מעצמם בתרומות ומעשרות ומתנות עניים ובזה ישנו רווח לעניים ומקום שממנו יוכלו לקחת תבואה.
בכל מקרה למרות שקדושה ראשונה בטלה, זה דווקא לעניין מצוות התלויות בארץ, אך למצוות אחרות שנעשות בארץ דווקא, כסמיכת דיינים, וכן לעניין מעלתה וטהרתה של א"י בוודאי שקדושה ראשונה לא בטלה וגם גבולות עולי מצרים קדושים לעניין זה.
גדרם ההלכתי של גבולות עולי בבל:
עולי בבל לא קידשו את א"י ע"י כיבוש שהרי עלו ברשותו של כורש מלך פרס. הם קידשו את הארץ ע"י החזקה שהחזיקו בשטחי ארץ ישראל (רמב"ם הלכות בית הבחירה הלכה ט"ז), או ע"י קידוש מפורש באמירה בפה וזו הייתה קדושה שנייה (רמב"ם הלכות תרומות פרק א' הלכה ה').
מחלוקת היא האם קדושה זו היא מדאורייתא או מדרבנן בלבד (ירושלמי שביעית פרק ו' הלכה א'). לדעה הראשונה החיוב במצוות התלויות בארץ באותם גבולות הוא מן התורה שנאמר בספר דברים פרק ל' פסוק ה' "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" ודורש הירושלמי שהוקשה הירושה השנייה שלאחר הגלות לירושה הראשונה. שכמו שירושה ראשונה קדושתה מן התורה אף הקדושה של הירושה השנייה מן התורה. לדעה השנייה חיוב זה הוא מדרבנן בלבד והטעם לכך הוא שבימי עזרא הרבה מן העם לא עלה מבבל וממילא הביאה לא"י אינה ביאתו של כל העם ולשם חיוב במצוות התלויות בארץ דרושה ביאתו של כל העם לארץ, שנאמר במצוות השמיטה (ויקרא כ"ה ב') "כי תבואו" משמע דווקא כשכולם יבואו. ותרומות ומעשרות תלויים בשנות השמיטה, ואם לא כל העם בא החיוב הוא רק מדרבנן. כך פסק הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א' הלכה כ"ו: "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן".
גם בקדושה שנייה זו נחלקו האם הייתה לשעתה בלבד והתבטלה עם החורבן ע"י טיטוס, או שמא היא קיימת גם לעתיד לבוא ולא התבטלה לעולם.
יש אומרים (יבמות דף פ"ב ע"ב) שקדושה שנייה לא בטלה שנאמר (דברים ל' ה'):"אשר ירשו אבותיך וירשתה" מכאן, אומרת הגמרא שדווקא שתי ירושות יש לעם ישראל בארץ ישראל שפעמיים יצטרכו לקדשה אולם פעם שלישית לא, כי הקדושה השנייה לא תתבטל לעולם.
הטעם להבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שנייה שזו בטלה וזו לא בטלה מובא ברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה ט"ז, שם הוא מסביר שקדושה ראשונה הייתה ע"י כיבוש, ומכיוון שכך כאשר הארץ נכבשה ע"י אחרים בטלה קדושתה, שבא כיבוש נכרים ועקר את כיבוש ישראל. שונים הדברים בקדושה שנייה שהייתה ע"י חזקה שהחזיקו ברשות כורש, וחזקה כזו שהייתה ברשות כיבוש אחרים לא מבטל. הרדב"ז מסביר שבקדושה ראשונה עצם הכיבוש קידש, ואילו בקדושה שנייה הוסיפו קידוש מפורש בפה (שכן חזקה בלבד אינה מספקת, ודרוש מעשה נוסף).
לכן מכיוון שקדושה שנייה הייתה בפירוש בפה לא בטלה בניגוד לקדושה ראשונה.
לעומתם מובאת במסכת נדה דף מ"ו ע"ב דעתו של ר' יוסי הסובר שקדושה שנייה הייתה לשעתה בלבד ובטלה אחר החורבן ע"י טיטוס.
להלכה נחלקו הראשונים: הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א' הלכה ה' וכן הטור ביו"ד סימן שלא פוסקים שקדושה שנייה לא בטלה. לעומתם ה"אור זרוע" על מסכת ע"ז סימן רצט והתשב"ץ חלק ג' סימן קצט פוסקים שקדושה שנייה בטלה.
גדרם ההלכתי של כיבושי דוד ושלמה:
הרמב"ם בבואו להגדיר אילו שטחים מתקדשים בקדושת ארץ ישראל כותב כך: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים" (הלכות תרומות פ"א ה"ב).
אך הוא מוסיף שסוריא, היינו האזורים שכבש דוד בארם, אע"פ שכיבושו היה כיבוש רבים ע"י מלך ומדעת רוב ישראל, "אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר" (שם ה"ג), ו "הכול בסוריא – מדברי סופרים", היינו שסוריא חייבת במצוות התלויות בארץ אך מדרבנן בלבד.
הטעם לכך הוא כותב הרמב"ם עפ"י הספרי, שדוד כבש את סוריא לפני שכבש אזורים שהיה עליהם חיוב כיבוש כי ישבו בהם משבעת עממים. מכיוון שסוריא נכבשה קודם שנכבשה כל א"י החייבת כיבוש עפ"י פרשת מסעי, לא נתקדשה לגמרי בקדושת א"י.
לעומת זאת, במסכת גיטין דף ח' ע"א אומרת הגמרא: "בשלושה דברים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלושה דברים לחו"ל...וחייבת במעשר ובשביעית כא"י ". הגמרא שם מסיקה שהלכה זו אמורה דווקא לדעתו של מי שסובר שאין צורך דווקא בכיבוש רבים כדי לקדש את א"י, ודי לשם כך בכיבושו של יחיד מישראל או משפחה או שבט. ומסביר רש"י, שכיבוש סוריא ע"י דוד נחשב כיבוש יחיד, הואיל ודוד כבשה לצרכיו הפרטיים בלבד ולא לצורך כל ישראל, ובכיבוש זה לא היו כל ישראל ביחד, משמע מהגמרא שהטעם שסוריא לא קדושה בקדושת א"י הוא מפני שנכבשה כיבוש יחיד ורק לדעת מי שאומר שצריך כיבוש רבים דווקא כדי להוסיף על שטחי א"י.
שאר המקומות שנכבשו ע"י דוד ושלמה מחוץ לא"י של שבעת העממים כגון עמון ומואב הם כחוץ לארץ ממש לכל עניין ועניין (תוספות בבא בתרא דף נ"ו ע"א).
הטעם לכך כנראה, הוא מפני שכלל לא הייתה כוונה בעת הכיבוש לספח אזורים אלו לארץ ישראל ולקדשם, וכיבושם נעשה רק לשם גביית מס מהם, ובאופן כזה וודאי שהכיבוש לא מקדש בקדושת ארץ ישראל.
השלכות לימינו:
עפ"י האמור לעיל יש לבחון מה מעמדם של אזורים שונים בארץ ישראל כמו הנגב והערבה.
הנגב, אינו בכלל גבול עולי בבל אפילו לדעת האומרים שעולי בבל הגיעו לנחל מצרים, לא סביר שעולי בבל התיישבו מדרום לבאר שבע (כמוזכר בספר עזרא).
כמו"כ מסתבר שגם אינו בגבולות עולי מצרים שלא התיישבו דרומית לים המלח ודרומית לבאר שבע (כפי שמוזכר פעמים רבות בספר מלכים- "מדן ועד באר שבע"), ואף שמסופר ששלמה כבש את אילת ומסתבר שגם את הערבה המובילה אליה, כבר ראינו שכיבוש זה אינו מקדש.
אולם בימינו כאשר בע"ה נכבשו אזורים אלו ע"י ישראל יש לדון האם כיבוש זה מקדש לעניין מצוות התלויות בארץ. הכיבוש המקדש הוא דווקא כיבוש רבים, שהוא עפ"י הרמב"ם כיבוש הנעשה ע"י מלך או נביא מדעת רוב ישראל, כפי שראינו. מסתבר שגם מנהיג ציבורי המקובל על רוב העם ופועל מסמכותו כיבושו מקדש, כפי שיש הגורסים ברמב"ם "שכבשן מלך ישראל או שופט או נביא", לפי זה הכיבוש בימינו הוא כיבוש רבים.
עפ"י תוספות לכיבוש רבים דרושים אורים ותומים. דהיינו, שכאשר מקדשים ע"י מלחמה צריך להישאל באורים ותומים קודם לכן כדי האזורים הכבושים אכן יתקדשו. אולם מסתבר שכל זה הוא דווקא במלחמת רשות בה ייתכן ששייך חיוב מסוים באורים ותומים, אולם במלחמת מצווה ובפרט במלחמת הגנה בה אין שוב חיוב להיוועץ לא באורים ותומים ואף לא בסנהדרין, נראה שהעובדה שאין אורים ותומים לא תעכב את הקידוש.
אולם ראינו שאף אם הכיבוש הוא כיבוש רבים, אם הוא נעשה באזורים שמחוץ לגבולות המפורטים בפרשת מסעי, לפני שנכבשו גבולות אלו בשלמות, הוא אינו מקדש, כפי שראינו בסוריא שכבשה דוד שלא נתקדשה מסיבה זו בדיוק.
בנוסף לכך גם אם בעת כיבוש אין צורך בקידוש בפה כפי שמסביר הרדב"ז, מסתבר שדרושה כוונה לקדש, ובוודאי אם ישנה כוונה הפוכה - שלא לקדש, אין השטחים שנכבשו קדושים. בימינו נראה שאין כוונה לקדש, ולכן אזורים כמו הנגב הדרומי והערבה אינם ממש כא"י, ולכן ניתן לאכול ספיחין שגדלו באזורים אלו בשביעית, ועוד כתב הרב ישראלי בספרו ארץ חמדה (עמוד קפה), שהאזורים מדרום מערב לאשקלון אינם חייבים בשביעית כלל, וכן נראה לפי זה שאינם חייבים בתרומות ומעשרות, למעט אולי דגן תירוש ויצהר כי הרי לפי גרסת הרמב"ם שבידינו אזורים אלו הם חו"ל ולפי רש"י אף שהם בגבול עולי מצרים הרי אינם בגבול עולי בבל ופטורים מתרו"מ.
המאמר מוקדש לזכרו של ידידינו וחברינו אביתר אביבי ז"ל, ולעילוי נשמתו הטהורה.
[1] כך כותב הפרופ' אברהם י' גרינפלד ב"תחומין" כרך י"א, שנחל מצרים הוא הזרוע המזרחית ביותר של הנילוס ה"פלוסיון",ולדעה זו הוא מוצא סימוכין גם ברא"ם (במדבר ל"ד ג'):הר"ש סיריליאו (שביעית ו' א') והגר"א (יהושע ט"ו ד') והוא הנקרא גם "שיחור" (רש"י במדבר ל"ד ג') ועוד רבים.
[2] בגמרא בגיטין ז, ב מובאת דעה נוספת של ר' ישמעאל ב"ר יוסי שהרצועה היא עד "לבלבו" הצפונית לכזיב, אולם אין הלכה כמותו.
בטעינה...
