אייר, תשע"א
מידת השמחה- שנה בלי אביתר
מאמר מאת הרב רפאל סמואל - ר"מ בישיבת חורב.
ברצוני לעסוק במאמר זה במהותה של השמחה. מהי שמחה אמיתית? כיצד ניתן להגיע אליה? למה אנו צריכים לשים לב כאשר אנחנו מחפשים את השמחה?
כאשר אני מעלה דמותו המיוחדת של אביתר אהובינו ז"ל במחשבתי, הדבר הראשון שאני רואה זה החיוך התמידי שהיה על פניו. אביתר, כך היה נראה לכל מי שהכיר אותו, ידע את הסוד של מהות השמחה. מתוך כך זכינו כולנו להינות תמיד מהנעימות שבדיבורו ומהאור המיוחד שקרן מפניו.
אז מהי אותה השמחה האמיתית הממלאת את נפש האדם בהרגשה של שלמות?
השמחה מוזכרת מספר פעמים בתורה. פעם אחת מוזכרת השמחה דווקא בהקשר לפסוקים הקשים העוסקים בקללות שיבואו על עם ישראל אם לא ישמרו את מצוות ה', ושם אומרת התורה [1 ] "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה...". מפסוק זה אנו מבינים שהסיבה שבגללה באות כל הקללות האלו על עמ"י היא חוסר שימחה בעבודת ה'. ניתן לקחת את העניין עוד צעד קדימה ולומר שהקללות הנוראות האלו יכולות לבוא אפילו על אדם העובד את ה' ומקיים מצוותיו, אך עבודת ה' שלו אינה בשמחה. אך עדיין עלינו להבין- מהי אותה השמחה שבלעדיה כל עבודת ה' שלנו וקיום המצוות שלנו לא שווה שום דבר? מדוע השמחה היא מרכיב כל כך מרכזי ומשמעותי בעבודת ה'?
ישנו מקרה אחד שבו אנו למדים שעמ"י נענש בעונש חמור של גלות וחורבן לא בעקבות עוונות חמורים של עבודה זרה ושפיכות דמים אלא דווקא בגלל סיבה שנראית לנו כפחות משמעותית. המקרה הזה הוא בזמן חורבן בית ראשון ששם דרשו חז"ל בגמרא[2] על הפסוק "מי האיש החכם ויבן את זאת...". בגמרא מסופר ששאלו את החכמים ואת הנביאים על מה אבדה הארץ ולא ידעו לענות עד שבא הקב"ה בעצמו ואמר "על עוזבם את תורתי ולא הלכו בה". ושם מסביר רב את דברי הקב"ה שלא בירכו בתורה תחילה. על פי דברי המדרש המופלא הזה משמע שהחורבן לא התרחש בגלל עברות או בגלל שלא הקפידו בקיום המצוות, אלא מכיוון שהאנשים שבאותו הדור עסקו בתורה אך לא בירכו את ברכות התורה לפני לימודם. האם על כך מגיע לעמ"י עונש כל כך חמור של חורבן וגלות של אלפיים שנה?? מה הוא המרכיב הכל כך משמעותי המכונה במדרש 'ברכות התורה' שבלעדיו אין שום משמעות ללימוד התורה?
נראה שצריך לשים לב לקשר ולדמיון שבין השמחה לבין ברכות התורה. (מעניין לראות שגם המשנ"ב בעצמו בהלכות ברכות התורה[3] מלמדנו שצריך לברך את ברכות התורה בשמחה). ללא שני המרכיבים האלו אין לעבודת ה' שלנו וללימוד התורה שלנו שום משמעות, ולא רק זה אלא שעבודת ה' כזאת גורמת לצרות ולנזק רוחני לעמ"י, ומביאה אותנו עד למצב של גלות וחורבן.
אז מהי השמחה שבלעדיה אין משמעות לתורה שלנו?
בכדי לענות על שאלה זו נעיין בדברי המהר"ל[4] העוסק בהרחבה בחורבן המגיע בעקבות כך שלא בירכו בתורה תחילה. המהר"ל שם מסביר ואומר שברכות התורה מגלות לנו את השורש והסיבה לקיום התורה ולעיסוק בה. הסיבה שבגללה אנו לומדים תורה היא שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ולא משום סיבה אחרת. וכאשר האדם שוכח מדוע הוא לומד תורה, ועושה זאת מסיבות אחרות (להיות יותר חכם, שהוריו ומוריו יהיו שמחים, כדי לקבל ציון יותר גבוה...) הוא מנתק את עצמו מהשורש ולימוד התורה שלו מאבד את כל ערכו. במצב כזה לימוד התורה לא מתקיים והתורה לא מגינה ושומרת על עם ישראל. אפשר אם כן לומר שברכות התורה הן אלו שנותנות את המשמעות ללימוד ולעיסוק בתורה. כשאדם עוסק בתורה מהסיבה האמיתית והפנימית, אז התורה נכנסת בתוכו, משפיעה על אישיותו ואופיו ומתקנת את מידותיו של האדם. אך כשאדם חלילה לומד תורה מסיבות חיצוניות ועושה את התורה קרדום לחפור בה[5] הרי שתורתו אינה מתקיימת.
וכמו המשמעות של ברכות התורה בלימוד התורה שלנו, כך משמעותה של השמחה בכל דבר בחיינו. כאשר אדם פועל בחייו מתוך הבנת המשמעות של מעשיו ולא מכל מיני דברים הכופים אותו לפעול, הרי שאנו נוכל לראות לפנינו אדם שמח. הוא פועל בעולם ומבין את המשמעות העמוקה של מעשיו, ודבר זה ודאי פועל בנפשו ומשפיע באופן ישיר על הדרך והצורה שבה הוא עושה את פעולותיו. זוהי אם כן השמחה- לפעול בעולם מתוך הבנת המשמעות של מעשיך! לשתף בכל מעשיך את הרצון שלך ובכך להגיע להרמוניה של הנפש והגוף. ברגע שהאדם משתף את כוחות הנפש שלו אל כוחות הגוף שלו, הרי שהוא יוצר את שיתוף הפעולה החשוב ביותר שקיים באדם ומביא את עצמו לידי הצלחה בכל מעשיו.
לפעול בעולם בכל דבר בו אנו מתעסקים (בין בלימודי הקודש ובין בלימודי החול, בין בדברים שאנו עושים לפרנסתנו ובין בדברים שאנו עושים להנאתנו) מתוך רצון ומתוך הבנת המשמעות העמוקה של הדבר בו אנו עוסקים- זוהי נקודה חשובה ביותר בחיינו המשפיעה בראש ובראשונה על עצמנו וגם על הסובבים אותנו.
אביתר, כך היה נראה לכל מי שהיה בקרבתו, על אף גילו הצעיר פעל מתוך הבנת המשמעות של הדברים אותם הוא עשה. הדבר היה ניכר בלימודו בחול ובקודש וגם במשחק עם חבריו. תמיד בהתמדה ותמיד ברצינות מעורבת בבת צחוק. לאביתר הייתה שמחה פנימית שהקרינה גם כלפי חוץ ואנו חבריו ומוריו נהנינו תמיד לראותו ולשהות במחיצתו.
אנו נמצאים כמעט שנה לאחר לכתו של אביתר ודמותו ממשיכה להשפיע על כולנו. נותר לי רק לייחל ולהתפלל לה' יתברך שנדע להמשיך וללמוד ממידותיו המיוחדות של אביתר, ושנזכה לביאת משיח צדקנו לתחיית המתים ולבניין בית המקדש במהרה בימינו.
[4]הקדמת המהר"ל לספר תפארת ישראל
בטעינה...
