בס"ד
"נצור לשונך מרע" / אורי שר
בתחילת ספר שמות מסופר כיצד משה יוצא מארמון פרעה והולך לראות בסבלות אחיו.
או אז הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ומיד: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול", משה הורג את המצרי לאחר שהוא מוודא כי "השטח פנוי".
למחרת, שוב יוצא משה מן הארמון. הפעם הוא פוגש שני אנשים עברים ניצים, ומנסה להרגיע את הרוחות בפנותו אל המרים ידו על חברו להכותו: "למה תכה רעך?".
התגובה של אותו האדם לא מאחרת לבוא: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?"
ומה עושה משה? - "ויירא משה ויאמר - אכן נודע הדבר". הוא נבהל שסודו התגלה ומיד בורח מפחד פרעה.
נשאלת השאלה: כיצד באמת נודע הדבר? והרי כתוב בפירוש: "וירא כי אין איש"?!
על כורחנו, יש למצוא את התשובה אצל האדם היחיד שהיה עד לאותו המקרה ונותר בחיים, הוא היהודי המוכה אשר הושפל על ידי המצרי.
ללא ספק, הוא אשר גילה את סודו של משה.
מהו אותו "הדבר" אשר נודע [בדברי משה]?
משה אכן ידע שהיהודי ששרד יודע את "הסוד", אך הוא סמך על ההיגיון ויצר ההישרדות הפשוט שלו, כמו גם על הכרת הטוב הפשוטה שהניח שקיימת בו. לפיכך חשב משה שדי בהם על מנת להגן על הסוד השמור ביותר של העם היהודי הסובל במצרים - העובדה שיש להם נכס אסטרטגי עצום בבית המלוכה, "אחד משלנו", שבבוא היום - עשוי לבצע מהלך פוליטי נועז כדוגמת זה של אסתר מול אחשוורוש, ויגאל את עם ישראל מן הצוררים. שמא אף יצליח להחזיר את ימי תור הזהב של יוסף!
כך עולה מדברי מדרש שמות רבה: "היה משה מהרהר בליבו ואומר:מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיוון ששמע דברם, אמר...אכן נודע הדבר! עתה ידעתי בסיבת איזה דבר הם משתעבדים".
ואמנם בדברי המדרש מובאת סיבת השעבוד - והיא לשון הרע.
כדי להבין את מלוא הארסיות של לשון הרע, צריך לחזור למקור וללמוד זאת מן המומחה הגדול לעניין – הוא נחש הקדמוני.
המדרש אומר שהגורם העיקרי לפיתויה של חווה, ובעקבותיו, הבאת עונש המוות והרע על כל זרע האדם - הייתה העובדה שנחש ראה את אדם וחווה משמשים בפרהסיה ונתאווה לרשת את מקומו של אדם.
השתלשלות האירועים מזכירה לנו את דברי המשנה באבות: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".
למעשה, אין אלו שלושה דברים שונים, אלא עיקרם אחד: רצון עז לדבר שאיננו שייך לך, אשר מוליד מאבק כוחות הרסני וקטלני.
כאשר משה ניגש אל הניצים העבריים -הוא מבקש ליצור צדק אמיתי. אך מגלה שלמרות ששניהם הינם עבדים מושפלים במעמדם, הרי הם אחוזים בתאווה, קנאה וכבוד. כל כך הם אחוזים במידות מגונות אלה, עד שהם מתעלמים מן החרב החדה המונחת על צווארם, האמורה לאחד אותם בכוח סכנת הרת גורל - חרב פרעה. זו עלולה להרוג את שלושתם בשל מעמדם או מעשיהם (העבדים – בשל מעמדם הנחות וזילות חייהם, ומשה - בשל מרידתו בפרעה והרג המצרי).
בשל תאווה, קנאה או כבוד - הם מוכנים לסכן את עתידם של בני עמם, ולפגוע בסיכוי הריאלי היחיד שלהם לצאת מעבדות.
או אז יודע משה מהו הדבר שעוד זקוק לתיקון והוא בורח.
בפעם הבאה שניתקל בתופעה דומה, זהו רגע לפני חורבן הבית השני, כאשר האוחז בחרב המונחת על הצוואר מתחלף - והפעם מדובר באספיינוס קיסר ובנו טיטוס הרשעים. אף כאן, היהודים הסובלים בהיותם נצורים בירושלים המתמוטטת ואחוזת הרעב - מסרבים לשתף פעולה זה עם זה, ומאפשרים ללשון הרע לפוש בקרבם כארס הנחש.
ואכן, כשיוצא רבן יוחנן בן זכאי מן העיר ופוגש את אספיינוס, שואל אותו הלה: מה עושים עם עיר הדומה לחבית דבש המוקפת בדרקון ארסי (= נחש), ורבן יוחנן בן זכאי – שותק.
אכן נודע הדבר! נודע לנו למה בא החורבן, נודע לנו למה הוא נמשך, נודע למה לא בא גואל .
אסיים בתקווה, שהדבר לא רק ייוודע אלא אף יתוקן!
כפי שאירע כאשר משה חוזר ממדיין ובפיו בשורת הגאולה החדשה , בפסוקים הנהדרים המלמדים אותנו כיצד צריך להראות עם העומד להיגאל:
"ויאספו את כל זקני בני ישראל...ויאמן העם וישמעו כי כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו".
מפיו של אביתר ז"ל, מעולם לא שמענו לשון הרע, או אפילו אבק לשון הרע!
יתר על כן, כאשר היה שומע דיבור לא טוב – תמיד ניסה לשנות את נושא השיחה, או להימנע מלשמעה.
בטעינה...