הקב"ה הבטיח לאבותינו להביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש, ובכל התנ"ך והדורות מוזכרים כיסופים לארץ ישראל ארץ הקודש.

מה זה בדיוק "ארץ זבת חלב ודבש"? מה מיוחד בפירות ארץ ישראל ובתנובתה?

במה שונה ארץ ישראל בפירותיה משאר הארצות?

למה דווקא החיטה והשעורה, הגפן, התאנה, רימון, זית , ותמר נבחרו לייצג את פירותיה של ארץ ישראל? מהם כוחם של פירות ארץ ישראל?   

 

 

 

 ארץ ישראל משובחת בכל. בפירותיה, מחצביה ותנובותיה. במספר מקורות במקרא נקראת הארץ בשמות שונים, המתארים את השפע שבארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ דגן ותירוש", ”ארץ נחלי מים עינות ותהמת יוצאים בבקעה ובהר", "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש", "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת", "ארץ אשר לא תחסר כל בה".

מה טיבם של שמות אלו? מה הם בדיוק? מה מיוחד כל כך בחיטה ובשעורה בגפן בתאנה ברימון בזית ובתמר שנבחרו לשבעת המינים? הרי מצאנו פירות שונים שעליהם כתוב בפירוש שראויה ארץ ישראל להשתבח בהם: "קחו מזמורת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת (רש"י מפרש-שעווה , הכוונה לשעוות דבורים - דונג, ויש אומרים שזה חרוב) ולוט (אגוז ערמון או אגוז לוז, ויש אומרים שזה פריו של שיזף השיח) בטנים (יש שאומרים שזה פיסטוק) ושקדים" (בראשית מ"ג י"א ), ורש"י מפרש:"מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים שהוא בא לעולם" – אם כך אין אלו כל המינים המשובחים היחידים בארץ ישראל?!

ומה בדיוק מקור השפע בארץ ישראל? האם השפע רק היה בזמן המקדש?     

בפרק זה ננסה לענות על שאלות אלו.

"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש"

הרמב"ן אומר שהמעלה בא"י היא אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות במועט ובצורך הגדול.

בארץ ישראל יש את כל מה שצריך; חיטה ושעורה: הן הקמח ללחם. הגפן: ליין. התאנה: לדבלות. הרימון: לעסיס רימונים (שיר השירים ח', ב'). הזית: לשמן, והתמרים: לדבש. אלו הם יסודות המזון של האדם, וראוי שלא יחסרו מעל שולחנו. בנוסף לכך, מינים אלו ניתן לאוכלם בעודם טריים, אך אפשר לשמר אותם לימים קשים של מחסור. ואולם, שאר הפירות שנשתבחה בהם א"י (בטנים, שקדים, נכאת, לוט וצרי, [בראשית מ"ג י"א]) הם מותרות ואוכלים אותם בהזדמנויות מיוחדות.

סדרם של פירות שבעת המינים הוא גם לפי צורכו של אדם, מהחיטה-קמח, ועד התמרים-דבש. ואולם, אפשר להסביר שהם מסודרים לפי זמן גידולם בחדשי השנה; שעורה- בניסן. חיטה- באייר.

הגפן- בסיוון ותמוז. התאנה- בחודש אב. הרימון- באלול. התמרים- בתשרי וחשוון, והזיתים בכסלו. אולם יוצאים מן הכלל הם החיטה והתמרים, שמופיעים בתורה שלא כסידרם בטבע, שהרי השעורה קודמת לחיטה, והתמרים- לזיתים. אולי התורה הפכה את סידרם של החיטה והשעורה, כך שהחיטה בהתחלה והתמר בסוף, כדי לומר לנו שחלב ודבש הם התיאור התמציתי של שבעת המינים, ובמקום לומר "ארץ שבעת המינים" כותבת התורה בקיצור "ארץ זבת חלב ודבש", שפירושו של כינוי זה הוא- ארץ השפע,מחלב החיטה ועד דבש התמרים (מכון התורה - מאמרי אמונת עתיך -עלון מס' 6, הרב צבי שוורץ).

 

נביא כמה פירושים לשבח זה של ארץ ישראל:

כבר בימי חז"ל היה קשה לתפוס ולפרש, את שיבחה זה של ארץ ישראל כפשוטו, מפני שהארץ הפכה להיות ארץ חקלאית מיושבת בצפיפות מזה דורות. לכן דרשו חז"ל את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש",- ארץ שפירותיה שמנים כחלב ומתוקים כדבש (ספרו של הרב אלחנן סמט - עיונים בפרשת השבוע - על פרשת עקב).

במסכת כתובות (דף קי"א עמוד ב) נתפרש כי הדבש בביטוי זה הוא דבש הזב מהתאנים, והחלב נתפרש כפשוטו –חלב מהצאן.

הרב ראובן מרגליות הראה בספרו "המקרא והמסורה" (פרק י"ח- ארץ זבת חלב ודבש) כי בכמה מקומות במקרא שניזכר בהם חלב, בייחוד בהקבלה ליין, פירשו חז"ל שהכוונה ליין לבן, ומכן שפירושו של הביטוי ”ארץ זבת חלב ודבש"-ארץ גפן ותאנה.

יש מפרשים שכותבים שהכוונה לדבש דבורים ולחלב צאן ובקר. תואר זה לארץ ישראל מורה אפוא על היותה ארץ עשירה ופוריה עד כדי כך שגם כשהיא לא מעובדת עיבוד חקלאי היא מספקת שפע של חלב ודבש, שהרי דבש דבורים הוא תולדה של שדות עשירי פריחה, ושפע של חלב הוא תולדה של מרעה טבעי דשן.

הרב צבי שוורץ אומר שהביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" הוא קיצור של שבעת המינים, שהמילה חלב אינה מציינת חלב צאן או בקר אלא חלב חיטה, והמילה דבש אינה דבש דבורים, אלא דבש הזב מהפירות המתוקים כמו תאנים ותמרים (מכון התורה – מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 6).

לפי הרב ליכטנשטיין בביטוי ארץ זבת חלב ודבש: החלב מסמל את הטבעיות- זהו משקה בסיסי שכל אחד יונק אותו עם לידתו. הדבש לעומתו מייצג משהוא מיוחד, יותר הנמצא מעבר לשגרה ולטבעיות- שהרי דבש הוא לא מאכל בסיסי אלא הוא מותרות.

 

הביטוי " ארץ זבת חלב ודבש" מובא במדרשים שונים:

בירושלמי מסכת פאה (ז', ג') מסופר על אדם שהיה בבעלותו מטע תאנים,יום אחד בא למטע בזמן הבשלת התאנים, וראה שהתאנים זבו דבש כך שנוצרה גדר של דבש המקיפה את כל המטע.

מסופר עוד בפאה (ז', ג') ורש"י (דברים ל"ב י"ג) על אנשים היו להם מחסנים וחביות עם תאנים ודבלות, ופעם אחת כשבאו לקחת את הפירות גילו שכל המחסנים והחביות הוצפו בדבש.

במסכת כתבות כתוב שרמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק וראה עיזים שאוכלות תחת עצי תאנה. והתערבבו יחד הדבש שנוטף מהתאנים והחלב המטפטף מעיזים. אמר רמי בר יחזקאל: זהו מה שנאמר: "זבת חלב ודבש" (כתובות קי"א:). סיפור נוסף מופיע בגמרא: אמר רבי יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו אורך הדרך כשלושה מילין, פעם אחת השכמתי לפני עלות השחר והילכתי שעד קרסולי מגיע דבש של תאנים (שם).

 ריש לקיש העיד שתחום החלב והדבש בגליל, ליד ציפורי, הוא שישה עשר מיל על שישה עשר מיל (שם).

 

כינוי זה של ארץ ישראל גם הוא תמצית התיאור של שבעת המינים: החיטה והשעורה הם הדגן,הגפן התאנה והרימון הם הפירות, שהמשובח ביניהם הוא הגפן- תירוש, ולבסוף התוצרים- השמן והדבש- יצהר.

הדגן התירוש והיצהר, כשהם מלאים בברכת ה' הם לברכה, כשבאים מתוך הכרת תודה ושמיעה אל מצוות ה':"והיה אם שמוע... ואספת דגנך תירושך ויצהרך", אולם הם יכולים למצב של שכחה מתוך שקיעה בטוב הארץ מבלי להודות לה' (הרב צבי שוורץ – מאמרי אמונת עתיך – עלון מס' 6 - מכון התורה).

"לה' הארץ ומלואה" לכאורה היה מבחר גדול של ארצות להנחיל בהם את עם ישראל,עם קרובו של ה', אז למה בחר ה' דווקא בארץ ישראל?

יש לזכור כי במחשבה המקראית נודעה לארץ ישראל חשיבות רבה, הוכחה לכך- הדיבור הראשון לעברי הראשון לאברהם עסק בארץ ישראל: "ויאמר ה' לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", כלומר, המשמעות האוניברסאלית של ישראל קשורה גם היא בארץ ישראל, קל וחומר לכלל ייעודו של עם ה'.

גם עניינו של הדיבור האלוקי הראשון, ההתגלות הראשונה למשה, היא א"י; "ויאמר ה'....וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש".

וכמובן, אפשר לומר שארץ ישראל נבחרה בגלל שהיא כ"כ טובה: "ארץ זבת חלב ודבש..." "ארץ חיטה ושעורה..." "ארץ אשר לא תחסר כל בה..." ואולם, המקרא מודה במקום אחד במפורש כי א"י היא אינה הארץ העשירה ביותר: "וישא לוט את עיניו יורא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדום ועמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער..." (בראשית, יג', י').

לוט בחר פינה בארץ ישראל, שהיא כולה משקה והיא כגן עדן, בסביבות סדום ועמורה.

"כארץ מצרים": מכאן אנו לומדים שיש חלק קטן בארץ שהוא כגן ה'. משמע מכאן, כי רובה של ארץ ישראל לא כגן ה' היא. לא כארץ מצרים. ועוד אנו לומדים שארץ מצרים היא עשירה יותר ופוריה יותר מארץ כנען. לפי פשוטו של מקרא זה לא נבחרה א"י משאר הארצות על היותה עשירה ופוריה יותר.

אפילו באגדות חז"ל יש חולקים על הדעה שא"י נבחרה בגלל היותה הפוריה והעשירה בארצות, שבבראשית רבה (לט') מסופר על אברהם אבינו שהיה הולך בארם נהריים ובארם נחור, וראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים ואמר לעצמו: "הלוואי שלא יהיה חלקי בארץ הזאת". וכשהגיע לא"י וראה אנשים חורשים בזמן החריש, וזורעים בזמן הזריעה, ועובדים את האדמה, אמר: "הלוואי ויהיה חלקי בארץ הזאת". מכאן שאברהם נמשך אחרי עמל וצנע - ארץ אשר אוכלים בה לחם ביגע כפיהם.

 

בדברים (יא', י'-יב'), כתוב: "כי הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות. למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה...". פירוש הדבר בלשוננו כי מצרים היא ארץ של השקיה, של חקלאות אינטנסיבית. וא"י היא ארץ של חקלאות קשה. ארץ של פלחה.ארץ שצריכה גשם. וכך גם כותב הרמב"ן: במצרים "והשקית ברגלך את גן הירק". כלומר, הנילוס, הנהר הגדול, מתייבש רק לעיתים רחוקות, ואילו ארץ ישראל זקוקה תכופות לגשם. לפעמים הגשם יורד, ולפעמים לא. לפעמים נרבה ולפעמים מעט. לכן החקלאי בארץ ישראל צריך מראשית השנה ועד אחריתה להאמין שהקב"ה יוריד לו גשם."

הרמב"ן מוסיף בסוף פירושו זה את המילים: "ויש בזה סוד עמוק". וזה כנראה עיקר פירושו.

הבה ננסה לגלות מהו הסוד העמוק. מהו למשל פירושו המדויק של הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש.."? האם כוונתו כי אין בא"י אלא חלב ופירות מתוקים? ואילו גידולים אחרים אי אפשר להצמיח בה? אלא הכוונה היא לארץ פורייה ובעלת תרבות חקלאית מפותחת, שיש בארץ חלב ופירות מתוקים, ודוגמאות אלה אינן מוציאות מהכלל יבולים אחרים. אדרבא, הן מעידות על האפשרויות הרבות והמגוונות הטמונות האדמת ארץ ישראל.

כך גם בפסוק: "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת.." אין כאן הכוונה רק לברזל ונחושת, אלא גם למחצבים אחרים כגון מגנזיום, מנגן וכו'. ברזל ונחושת הם רק דוגמא הרומזת לכל השאר.

לסיכום, א"י היא ארץ ההשגחה. תמיד עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה. אפשר להתקיים בה רק ע"י ניסים, ובאמונה שלמה בבורא יתברך שמו (הקטע מתוך הגות במקרא ב',הרב יהודה אליצור).

למדנו בחלק הראשון של הפרק שא"י נבחרה בהיותה ארץ עמל. ארץ חקלאים שצריך לעבוד בה קשה. אם כך נשאלת השאלה: האם מותר לבטל לימוד תורה וליטע עצים בא"י ולאכול מפירותיה?

מצד אחד, א"י נבחרה בהיותה ארץ עמל, ומצד שני צריך ללמוד תורה?

החתם סופר אמר שהעבודה בקרקע של א"י היא מצווה לגופה משום ישוב הארץ, ולכן צוותה התורה "ואספת דגנך". ולכן גם מצינו את בעז, שלמרות שהיה גדול הדור, והיה לומד תורה גם

 

כשאכל, ולמרות שלא הוא קצר את התבואה אלא היו לו עובדים, הוא בעצמו היה זורה בגורן ועובד את האדמה משום מצווה.

בספר "תורה לשמה" של ה'בן איש חי' יש שאלה של תלמיד שגר בצפת ולומד שם תורה;

האם יש בעיה ללכת מצפת למקום ליד טבריה כדי לאכול וליהנות מפירות א"י? האם אין בזה ביטול תורה?

ה'בן איש חי' ענה לו שגם ר' יוחנן ואיתו כמאה רבנים היו הולכים ממקום למקום כדי לאכול מפירות א"י, שיש בזה מצווה משום חיבוב הארץ,ולהודות לה' על פירותיה הטובים.

מדרשי חז"ל והמפרשים מציגים את פירות וגידולי א"י משובחים ביתר.

בגמרא ובמדרשים מוצג הגפן כפרי ענק;

בפרשת שלח כתוב: "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן התאנים ומן הרימונים". רש"י מפרש ששמונה מרגלים לקחו ביחד את אשכול הענבים (היו ארבעה מוטות, וכל שנים לקחו מוט אחד). בנוסף מרגל אחד לקח תאנה אחת, ומרגל שני לקח רימון אחד. יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא לקחו פירות, כמובן. ועוד רש"י מוסיף שכל אחד היה מרים פי 1.5 מאדם רגיל. כך אפשר לחשב את הגודל של הגפן: היו שמונה אנשים, וכל אחד הרים פי אחד וחצי יותר מאדם רגיל: 12=8x1.5 זאת אומרת ששמונה מרגלים הרימו משא כמו שנים-עשר אנשים. בירושלמי במסכת פאה מסופר שהיה לר' פרידא כרם ובתוכו אשכול ענבים גדול במיוחד שכולם מדברים בשבחו. פעם אחת ביקש רבי מר' פרידא לראות את האשכול המהולל. בדרך, רבי ראה בתוך כרמו של ר' פרידא שור גדול. שאל רבי את ר' פרידא: "השור הזה לא הורס את הכרם?" השיב ר' פרידא: "השור שאתה רואה הוא אשכול הענבים"...

וגם בבבלי במסכת כתובות (דף קיב' עמ' א') מסופר על ר' יהושע בן לוי שהלך למקום ושמו גבלא, וראה שם שאשכולות הענבים גדולים כמו עגלים.

באותו עמוד בגמרא בכתובות מסופר על ר' חייא בר אדא שהיה מלמד התינוקות של בניו של ריש לקיש. פעם אחת נעדר ר' חייא מללמד את בניו של ריש לקיש. לאחר ארבעה ימם הוא חזר, וסיפר שהוא נאלץ להתעכב , מפני שהיה צריך לבצור את כרמו. בים הראשון הוא בצר 300 אשכולות, ומכל אשכול הוא סחט סאה יין. ביום השני הוא בצר 300 אשכולות נוספים, ומכל שניים הוא סחט סאה יין. וביום השלישי הוא קטף 300 אשכולות נוספים, ומכל שלושה הוא סחט סאה יין, ואחרי שלושת ימי העבודה נשארה בכרם כמות שווה לכמות שהוא בצר, והוא לא הספיק לבצור אותה. (ריש לקיש טען שכמות היין שהוא סחט מכל אשכול פחתה מפני שהוא ביטל את עבודתו כמלמד תינוקות).

גם עץ הגפן בעצמו מאוד משובח וחזק, שהרש"ר הירש מפרש את הפסוק: "אוסרי לגפן עירה" (בראשית מ"ט י"א) – שאפשר לקשור בהמה גדולה וחזקה כמו שור לענף גפן, והענף לא ישבר.

גם הזית גדול מאוד בארץ ישראל, כמו שחז"ל שערו בימיהם את גודל הזיתים לחצי ביצה גדולה.

בשירת האזינו כתוב: "חלב כליות חיטה" (פרק ל"ב ד') ורש"י מפרש שכל חיטה בארץ ישראל גדולה ככליה!

בגמרא (כתובות קי"ב.) כתוב שכל שטח של בית סאה (סאה- בין 576 ל-841 מטר מרובע), היה מוציא 5000 כורין חיטה (בכור אחד יש 30 סאה), ומכל סאה באזור שבט יהודה היה יוצא 5 סאין של 5 סוגי קמח שונים:

סאה של קמח- קמח דק הנוצר בשלב הראשון של טחינת החיטה.

סאה של סולת- קמח משובח מאוד.

סאה של סובין- קליפת החיטה הנושרת ממנה ע"י כתישה במכתשת לפני הטחינה.

סאה של מורסין- קליפת החיטה שאינה נושרת ממנה ע"י כתישה במכתשת, אלא נטחנת עם גרעיני החיטה, ולאחר הטחינה מנפים אותה עם נפה דקה.

סאה של קיבוריא- קמח גרוע, שעושים ממנו פת קיבר (לחם גרוע, שיש בתוכו קליפות חיטה).

גם שאר פירות א"י גדולים מאוד לדוגמא האפרסק , שמסופר בגמרא (שם) על רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי בר חנינא שהזדמנו למקום מסוים בארץ ישראל, ושם הביאו להם אפרסק בגודל של 5 סאין (בין 42.59 ל-85.17 ליטר), הם אכלו שליש, שליש הפקירו ושליש הביאו לבהמתם.

באותה גמרא מסופר על ירקות א"י שגם הם גדולים, שמסופר שם על שועל שעשה חור בלפת וקינן בה, ושקלו את הלפת ומצאו שמשקלה הוא 60 ליטרא (בין 24 ל-28.8 קילוגרם) בלי החלק שהשועל הוציא כדי לקנן בה.

גם הכרוב מאוד גדול, שמסופר על רבי שמעון בן תחליפא, שאביו השאיר לו ולאחיו כרוב ענק, וכדי לקטוף את עליו העליונים הם היו צריכים לעלות על סולם.

במסכת סוטה כתוב שמיום שנחרב בית המקדש ניטל הטעם מפירות ארץ ישראל.

ופירות א"י יחזרו להיות כבראשונה ואף יותר בזמן הגאולה, שהסימן המובהק לביאת המשיח והגאולה לפי הגמרא במסכת סנהדרין (צח.) הוא שא"י תוציא המון פירות גדולים ומשובחים, שנאמר:"ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל..."

דוגמא לכך אפשר למצוא בגמרא במסכת כתובות (קי"א - קי"ב) שמספרת שבזמן הגאולה חיטה תהיה גבוהה כמו דקל ותגיע לפסגת ההרים (ושואלים אם היא כל כך גבוהה איך יהיה אפשר לקוצרה? והגמרא עונה שה' יוציא רוח מבין גנזיו שתפיל את גרעיני החיטה, ובכך לא יהיה צורך לקוצרה), וגרעין חיטה יהיה בגודל של שתי כליות של שור הגדול.

הגמרא עוד מספרת שלא יהיו צריכים להכין לחם שהעצים יצמיחו גלוסקאות ( דברי מאפה, וכיכרות לחם).

גם הענבים יהיו גדולים מאוד (כתובות שם) שמכל אשכול ענבים יסחטו 30 גרבי יין (גרב = סאה), ויצטרכו עיר שלמה כדי לבצור גפן אחת.

הגמרא בכתובות מסיימת שבימות המשיח כל עצי הסרק יוציאו פירות, ועצי הפירות יוציאו פירות בשפע, וכל אילן סרק יוציא כמות של יין כמו משא של שתי אתונות.  

א"י משופעת במינים רבים; בצומח ובחי, יחסית ולמרות שטחה הקטן.

החוקרים מונים בתחומי הארץ כ- 2,600 מינים של צמחי בר, הכלולים בכ-130 משפחות שונות. לעומת זאת, בארצות אחרות באירופה, הגדולות בשטחן מא"י בעשרות מונים, כגון אנגליה ושוודיה, יש הרבה פחות מינים, בין 1,800 ל-2,100 בערך (לאור העובדה ששטחים מדבריים, העניים בצומח, תופסים יותר ממחצית שטחה של א"י, מרשים פי כמה מספר המינים בארץ).

המספר הגדול של מיני הצמחים בארץ ישראל קשור למספר ולמגוון סוגי האקלים שבה.

סיבת ריבוי האקלימים השונים בא"י, היא הטיפוגרפיה המגוונת; הרים ובקעים, גאיות ועמקים על פני שטח מצומצם יחסית, כך התפתחו בארץ הרבה בתי גידול של צמחים, השונים זה מזה בסוגי הסלע והקרקע, בטמפרטורות, בכמות המשקעים ובעוד גורמים סביבתיים רבים, אפשר ליראות זאת גם בשבעת המינים שכל אחד מהמינים צריך מזג אוויר שונה, לפי זה שבעת המינים מיצגים את כל אזורי הגידול בארץ בהר, בשפלה, בצפון בנגב וליד הים. בכל בית גידול התפתחה חברת צמחים טיפוסית, השונה מחברות הצמחים האחרות, ובכל בית גידול צומחים מינים המיוחדים לו ואינם צומחים בבתי גידול אחרים. כך גם אומר הספורנו, הוא לומד זאת מהפסוק "והארץ אשר אתם עוברים אותה שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות" (דברים י"א י"א), מלמד שטעם פירות העמק אינו כטעם פירות ההר.

 כמו כן, יש בא"י כ-130 מינים המיוחדים לא"י, ואינם צומחים בשום מקום אחר בעולם, אלא בה. צמחים אלו נקראים 'צמחים אנדמיים לא"י', כגון אירוס הגלבוע. המדע החוקר את תפוצת הצמחים בעולם נקרא פיטוגיאוגרפיה (גיאובוטניקה). הפיטוגיאוגרפים מחלקים את העולם לכמה אזורי צמחיה נרחבים. א"י שוכנת באזור הצמחייה הים תיכוני. בא"י עצמה כלולים מינים מארבעה אזורים פיטוגיאוגרפים: האזור הים תיכוני, הערבתי, המדברי והטרופי, כאשר בכל אחד מהאזורים האלה גדלה צמחייה אחרת,כך גם אומר רבינו בחיי שכתוב בפסוקים: "כי ה'... אל ארץ טובה ארץ נחלי מים..." (דברים ח' ז'), "ארץ חטה ושעורה... ארץ זית שמן ודבש" (שם ח' ח'), "ארץ

אשר לא במסכנת... ארץ אשר אבניה ברזל..." (שם ח' ט') 6 פעמים "ארץ", כנגד 6 אקלימין שיש בה.

בכוונה ברא הקב"ה את עולמו בצורה כזו, שמתחת למפגש אקלימי זה שהוא יחיד במינו, יהיה תלוי גורלו של החקלאי תחת עיני ה', שיכולה הארץ להיות גשומה, אך גם שחונה לחלוטין, והכל תלוי בקיום המצוות, בלימוד התורה ובתפילה.

גם עולם החי של א"י עשיר ומגוון, למרות שטחה הקטן. וזאת בגלל שא"י נמצאת בנקודת החיבור של אפריקה, אירופה, ואסיה. הגיוון האקלימי השורר בארץ איפשר את התפתחותם של מקומות מחיה רבים, שבכל אחד מהם התפתח עולם חי מיוחד ואופייני. כמו כן, ישנם כמה וכמה מינים אנדמיים לא"י מן החי.

א"י מוגדרת גם כגבול תפוצה של כמה וכמה מינים מן הצומח והחי. (גבול תפוצה = קצה שטח תפוצה של מין מסוים). כגון: א"י מוגדרת כגבול התפוצה הצפוני ביותר של משפחת הסחלביים, וכמו כן השונית באילת היא השונית הצפונית ביותר בעולם.

הספורנו גם אומר שמהפסוק: "כי ה'... ארץ טובה..." (דברים ח' ז') לומדים שבארץ ישראל יש דברים שאין בשום מקום בעולם: מים טובים, מזון, מעדני מלך, מעות בזול, טיב הפירות ואבני בניין טובות.

כמו כן, יש בא"י 4 מתכות: ברזל, מנגן, מגנזיום ועפרת נחושת.

בים המלח, שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם, יש כל מיני מינרלים ופוספטים, המיוחדים רק למקום.

במאמר זה ראינו עד כמה פירות ארץ ישראל היו משובחים, ועד כמה בעזרת ה' הם יהיו משובחים. כבר בימים אלו, אנו צריכים להודות לקב"ה על השפע שיש לנו אבל לא לשכוח שיכול להיות יותר מזה, אם רק נקיים יותר מצוות ומעשים טובים. בינתיים אנו יכולים לחלום ולייחל לפירות העתידיים, ולייחל לפסוק "עץ פרי עושה פרי" – שבאחרית הימים יהיה טעם העץ כטעם הפרי ובעזרת ה' נקווה שזה יקרה בקרוב.